התוכנית הנשכחת לסיפוח רצועת עזה לישראל

העיסוק "ביום שאחרי" מצטייר כנושא טעון ויצרי, הן במערכת הבינלאומית והן בפוליטיקה הפנימית הישראלית. בסוגיה זו בולטות שתי גישות לעומתיות, האחת בהובלת ממשל הנשיא ביידן בארה"ב, המזהה ברשות הפלשתינית (משודרגת?) - מועמדת טבעית לרשת את שלטון חמאס ברצועת עזה, והאחרת, הנרמזת על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, מביאה בחשבון מתווה של כוח בינלאומי לניהול האזרחי של הרצועה, זאת כאשר האחריות הביטחונית הכוללת, תיוותר בידי צה"ל. לאלו מצטרפת לאחרונה פעלתנות מצד גורמים ישראלים ובינלאומיים, לבחינת רעיון דרבון הגירה מרצון של אוכלוסייה פלשתינית מרצועת עזה, כבסיס לחשיבה מחודשת באשר לעתיד הרצועה.

בהנחה סבירה שיעלה בידי צה"ל להגשים בתוך פרק זמן קצר יחסית, את היעד האסטרטגי של חיסול הכוח הצבאי והשלטוני של חמאס ברצועת עזה, הרי שסוגיית "היום שאחרי" נעשית אקוטית ומחייבת שינוס מותניים, פעלתנות בינלאומית וקמפיין הסברה רב-תחומי.

לעיסוק המעצמתי בסוגיית עתידה של רצועת עזה יש תקדים היסטורי, שייתכן שחלק ממרכיביו יטמון בחובו מידה של ישימות במכאניזם עתידי של הסדרה. הימים הם בסמוך להסכמי שביתת הנשק ברודוס אשר סיימו בפועל את מלחמת העצמאות וערב "ועידת לוזאן", שבחזון מחולליה נועדה לשים קץ לסכסוך הישראלי-ערבי. המלחמה הסתיימה כאשר השליטה על רובה של רצועת עזה נותרה בידי הצבא המצרי, חרף שני מבצעים ממוקדים של צה"ל ("יואב" ו-"חורב").

מצרים, הגם שלא חפצה לשלוט באוכלוסיית הפליטים הפלשתינים שנמלטו לרצועת עזה, חששה שוויתור על האחיזה במקום יהיה לצנינים בעיני העולם הערבי, ובה בשעה ייתפס הדבר כפגיעה ביוקרתה שלה, מאחר שהיה זה ההישג הטריטוריאלי המוחשי היחיד של צבא מצרים במלחמה שיזמה נגד ישראל. ישראל לעומת זאת, הייתה מוטרדת מפני הפיכת רצועת עזה לראש גשר מצרי המגלם סיכון אימננטי לביטחונה של ישראל, זאת לצד העובדה שהמופתי, חאג' אמין אל-חוסייני שהקים זה מקרוב את "ממשלת כל פלשתין" בעזה, חתר לדרבן יציאת פיגועים (באמצעות פליטים אשר כונו בשעתו "פידאיון") משטח הרצועה.

על-רקע זה הגה ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, יוזמה עתירת מעוף, שביסודה סיפוחה של רצועת עזה לישראל על הפליטים הפלשתינים שנאחזו בה, פינוי הצבא המצרי מהרצועה והתייצבות על הגבול הבינלאומי המנדטורי. בן-גוריון חשף את הסוגיה באזני הנציג האמריקני הבכיר בוועדת הפיוס של האו"ם (ה-PCC) מארק אתרידג' (שהיה מקורב לנשיא האמריקני הארי טרומן), במהלך פגישה בלתי פורמלית בטבריה ב-18 באפריל 1949.

טיילת ובתי מלון

בעיני רוחו דימה דוד בן-גוריון את רצועת עזה הופכת ליישות אוטונומית דוגמת לוקסמבורג, כאשר נגישותה לחוף הים תאפשר פיתוחה למוקד משיכה תיירותי אטרקטיבי, עם טיילת ובתי מלון. בנמקו את יוזמתו באזני אתרידג', הדגיש ראש ממשלת ישראל כי נהיר שמצרים אינה חפצה לשלוט בעזה בשל נוכחות הפליטים הפלשתינים שם, לעומת זאת תהיה ישראל מוכנה לתרום את חלקה בפתרון בעיית הפליטים על-ידי קליטתם בשטח הרצועה שיעבור לשליטת ישראל. בהמשך עוד יסתבר כי הצד האמריקני הבין בטעות, כי ישראל הביעה למעשה נכונות לאפשר לפליטי עזה לשוב לבתיהם המקוריים.

בן-גוריון לא איחר לתקן אי-הבנה זו בהדגישו כי ישראל אינה יכולה להסכים וגם לא תסכים לשובם של פליטים ערביים לשטח ישראל (למעט נסיבות של איחוד משפחות סלקטיבי) מטעמים ביטחוניים וכלכליים. מדיניות ישראלית זו תעבור במעלה הדרך כחוט השני ותטיף לעיצוב תוכנית בינלאומית ליישוב מחדש של הפליטים בארצות ערב. מכל מקום, הייתה הבנה בקרב הצמרת הישראלית כי תוכנית עזה היא בראש וראשונה בקונטקסט הטריטוריאלי, קרי - קיבוע תוואי הגבול המנדטורי, בעוד סוגיית הפליטים היא תוצר לוואי.

בהופיעו בפני פורום בכיר בירושלים (בהמשך לפגישתו עם אתרידג') צוטט בן-גוריון באומרו כי "...אם ימסרו לרשותנו את עזה, לא נסרב ואז ברור שנקבל אותה על כל תושביה. לא נגרש אותם".

משום מה התמהמהו האמריקנים בקידום יוזמת עזה, הגם שהשגריר אתרידג' הצטייר מלכתחילה כתומך נלהב של הרעיון. ייתכן כי הדבר נבע מרצונם של האמריקנים לרכז את הטיפול הכולל בסוגיית הפליטים הפלשתינים תחת המטרייה של "ועידת לוזאן" שהחלה דיוניה ב-27 באפריל 1949. ואכן, מארק אתרידג' הודה באזניו של וולטר איתן, ראש משלחת ישראל ל"ועידת לוזאן", כי בראייתו, אם תקלוט ישראל את פליטי רצועת עזה (כחלק ממימוש העברתה לריבונות ישראלית) ייחשב הדבר כאילו יצאה ידי חובתה בעניין הפליטים.

ב-19 במאי 1949 הודיע וולטר איתן לאתרידג' באורח רשמי, כי ישראל נכונה לקבל את רצועת עזה על הפליטים שבה, ובלבד שתהייה לה הזכות לגרש מהשטח את גורמי הטרור מקרב תומכי המופתי. עמדתו של איתן הסבה סיפוק רב לצד האמריקני. יוזמתה של ישראל תהפוך עד מהרה לסוגיה מהותית על סדר יומה של "ועידת לוזאן". וולטר איתן הדגיש בפני ה-PCC כי למרות שתוכנית עזה תהיה כרוכה במעמסה כלכלית ודמוגרפית מבחינתה של ישראל, הרי שההצעה היא הוכחה מוחשית עד כמה נכונה ישראל להרחיק לכת כדי לסייע בפתרון בעיית הפליטים שהתבלטה כאבן הנגף העיקרית על סדר יומה של הוועידה.

המצרים עורמים קשיים

העובדה שנדרשו "שניים לטנגו", כדי לעבור לשלב מעשי בסוגיה זו, הפכה את מצרים לצד בעל זכות וטו על התוכנית כולה. ההנחיה האמריקנית למשלחתה בלוזאן נתנה למעשה "אור ירוק" למתווה התוכנית, אולם בתנאי שהדבר יושג במשא-ומתן ובהסכמה מלאה של ממשלת מצרים. בהקשר זה סברה שגרירות ארה"ב בקהיר כי מצרים תסכים לרעיון מסירת רצועת עזה לידי ישראל, בעיקר בשל הנטל הכלכלי והאדמיניסטרטיבי שיהיה כרוך בהמשך השליטה המצרית במרחב זה.

החוקרת הירדנית ד"ר עורוב אל-עאבד, המתמחה בסוגיה הפלשתינית, כתבה בספרה "הפליטים חסרי ההגנה במצרים מאז 1948", כי במצרים לא נשקלה כלל ההיתכנות להענקת אזרחות מצרית לפלשתינים שבתחומה, כמו גם מעולם לא הובא בחשבון הרעיון לספח את רצועת עזה למצרים, כפי שעשתה ירדן עת סיפחה את הגדה המערבית.

חרף האופטימיות האמריקנית הראשונית, התחוור כי המצרים עורמים קשיים בפני קידום היוזמה, בין השאר בממד התמורה הטריטוריאלית שתידרש ישראל להעמיד. העמדה המצרית הראשונית כיוונה לניתוק דרום הנגב מידיה של ישראל, באופן שיקנה למצרים רצף טריטוריאלי מדרום רצועת עזה דרך באר שבע עד ים המלח, זאת לצד ערבויות לשלומם של הפליטים. ישראל מצידה הייתה נכונה להציע למצרים פיצוי טריטוריאלי בנגב המערבי, במתכונת SWAP (חילופי שטחים) בלבד.

גם מעורבות של בריטניה שנרתמה למאמץ הדיפלומטי לקידום יוזמת עזה מול המצרים לא עלתה יפה, כאשר המצרים מאשימים את ישראל כי היא זוממת עסקה של "פליטים תמורת שטחים".

ראש משלחת ישראל ל"ועידת לוזאן", וולטר איתן היטיב לתאר את הדילמה שניצבה לפתחה של ישראל בנסיבות שנוצרו, כך כתב: "אם ישראל תשיב ריקם את שירותיה הטובים של ארה"ב הרי שנצטייר כסרבני שלום; אם נשיב בחיוב, הרי שנאבד את אילת"...

שר החוץ משה שרת קיבל אף הוא "פיק ברכיים" בהקשר לתוחלת היוזמה וחידד כי עזה "מוצגת על-ידי האמריקנים כפיתיון לישראל", ותכליתה העיקרית היא להניע את ישראל לקלוט בתחומה פליטים ערבים. יתר על כן, אליבא דשרת, טעה בן-גוריון משעה שהעריך כי מספר הפליטים בעזה נאמד ב-180,000 בשעה שהתחוור בפועל, כי מספרם עמד על 315,000.

חסר סיכוי

מעשית, גוויעתה של תוכנית עזה שימשה זרז לקידומה המעשי של המחווה הישראלית שהועלתה בפני "ועדת הפיוס" במהלך "ועידת לוזאן", לקליטתם של 100,000 פליטים בשטח ישראל, אולם זו לא קידמה את העניין בשל ההבנה כי הערבים יידחו הצעה זו על הסף; האמריקנים ציפו להצעה נדיבה הרבה יותר מצידה של ישראל כבסיס להצלחתה של "ועידת לוזאן", אך לא היה לכך סיכוי של ממש.

עצם העיסוק המהותי בתוכנית עזה, זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות, שיקף גישה ריאליסטית, בעיקר מצידן של ישראל וארה"ב, מתוך הבנה שהנצחת מעמדה של רצועת עזה על הפליטים שנאחזו בה, בסטטוס אמורפי, תהווה בבחינת "בכייה לדורות". מצרים מצידה, בצל התבוסה הצבאית, נמצאה במצב של "לא לבלוע ולא להקיא", גם בשל חולשתה בזירה הבין-ערבית, בהינתן דמדומי שלטונו של המלך פארוק.

עם זאת יש לתת את הדעת לעובדה כי כבר ב-1949 עסקה הדיפלומטיה האמריקנית בניסיון יצירתי נמרץ, לצמצם את ממדי הסכסוך הישראלי-ערבי כשעוד היה בחיתוליו, כאשר הסתמן שהפוטנציאל להצלחתו היה, על פני הדברים, בלתי מבוטל. מכל מקום, נראה כי גם סביב העיסוק ב"תוכנית עזה" ולא בפעם הראשונה, בחשה מחלקת המדינה האמריקנית באוריינטציה עויינת לישראל באופן שהיה בו כדי להוציא את הרוח ממפרשיו של מארק אתרידג', שעד הרגע האחרון עוד האמין שקיימת תוחלת מעשית לתוכנית.

בנסיבות אלה, כאשר בישראל מתעשתים מ"חלום" סיפוח רצועת עזה ומפנימים כי תקדים קליטת פליטי עזה עלול לפתוח פתח ללחצים אמריקנים למצוא פתרון למספר גדול של פליטים פלשתינים נוספים, עד כדי סיכון הרוב היהודי במדינה שאך יצאה לאוויר העולם, הונחו היסודות למשבר מהותי מול ארה"ב. הנשיא האמריקני הארי טרומן ישקף את תסכולו באיגרת ששיגר לדוד בן-גוריון, שבה האשים את ישראל כי כוונתה הייתה למעשה, לספח שטחים במסווה של מחווה הומניטרית ותו לא.

לצד כל הנאמר, אין לבטל את משמעות העובדה שבמהלך שנת 1949, ארה"ב הפנימה כי רצועת עזה הינה בבחינת "סרח עודף", כאשר זיקתה למצרים אינה מובנת מאליה, ולפיכך הרעיון לסיפוחה לישראל נתפס כמעשי, על כל המשתמע מכך.