ללמוד לחיות עם המפסידנים

מהיכן מגיעה הרוח הנושבת בעורפי הלוחמים להפסיק את הקרבות בטרם הושגו היעדים? "הפסדנו" הם מכריזים באוזני העולם, בעוד לוחמינו מפרקים את מוצבי האויב ואת יכולותיו. "לחיות עם ההפסד" קורא פרשן בכיר שראה דבר או שניים בחייו ועכשיו מתאמץ לזרוע בנו מורך. כמה ימים לאחר תחילת התמרון כתב כי "למרבה הצער, אין באופק ניצחון". אחרי עסקת החטופים כתב: "המלחמה תיעצר, חיילי המילואים לא ירצו לחזור להילחם אחריה".

והלוחמים שיצאו להתרענן מביטים בנו בתמיהה. כה גדול הפער בין הרוח העצומה הנושבת בציבור הכללי ובשליחיו בשדה הקרב, לבין עיתונאים הממהרים כמעט מאז תחילת האירועים בדרום לשנן לנו שזהו השבוע האחרון של הלחימה. ולמראה המלחמה הממשיכה הם משנים את תחזיותיהם, וחוזר חלילה.

יש מתאם שקשה לקבלו בין אלו הקוראים "הפסדנו" לבין האויבים שהם מסמנים (חוץ מחמאס): חלקם נוקבים בשם במפורש: "הציונות הדתית", ואחרים המודעים לחרפה נוקטים בשם מכובס: "האגף החרד"לי משיחי", אך מתכוונים לאותה קבוצה חלוצית שמיטב בניה לוחמים כעת ורבים מהם נהרגו או נפצעו.

שוב חותמים לשעברים (הקבועים) על דרישה להפסיק את הלחימה ולקיים בחירות, וקריאתם מקבלת הד אדיר באולפנים ובעיתונות, ומשמחת את בנות הפלישתים בעזה ואת אויבינו בצפון ובמזרח. המחזה של יהודים בזמן בחירות בעיצומה של מלחמה, יפיח עוז ותעצומות נפש במנוולים הספונים במנהרות המוות ברצועת עזה ובבונקרים בבירות. המשטר האירני זיהה מזמן את נטייתנו להתלהט בוויכוח הציבורי, ומפעיל סוכנים ברשתות החברתיות המחממים את האווירה וזורעים בהלה ושנאה בינינו.

כדי להעריך, האם דרושות לנו בחירות על פני המשך הלחימה, אין יתרון לשום קצין, בכיר ככל שיהיה, על פני כל אזרח. לא מדובר בניתוח שדה הקרב אלא בהבנת רוח העם מול רוח האויב, בהצבת חזון לעם ועיסוק בייעודיו ההיסטוריים. השאלה היא, האם המלחמה הנוכחית היא מלחמת קיום או עוד מערכה בסדרה. אם זו מלחמת קיום, כי אז למומחים הצבאיים אין יתרון על אחרים. הם מומחים בשאלת ה"איך", כיצד להגן על המדינה ואיך להזיז גייסות. הם אינם מומחים מאחרים בשאלת ה"למה", שממנה נגזרות מטרות המלחמה, כלומר בשאלה "מה תכלית הקיום" שלנו פה בארץ חמדת אבות.

מחיר כבד

הפער האדיר הזה בין רוח העם הדוחפת את לוחמיו ומנהיגיו, לבין קבוצה חשובה ומשפיעה המסכסכת בינינו תוך כדי המלחמה ומייצרת את הרושם המוטעה, כאילו הפסדנו, הוא כנראה הפער בין אלו שנותרו עם התפיסות הישנות שמלכו בכיפה לפני הספירה החדשה ("הקונספציה"), לבין אלו שהעזו בעקבות הטבח לשנות את מהלך החשיבה ואת מערך התפיסות שלהם ביחס לאזור מסביבנו ולתכלית קיומנו בו.

השבוע העיר כתב צבאי ותיק שזכה עוד לסקר את מלחמת יום כיפור, שלוּ נשמעו במלחמת העצמאות קולות תבוסה משמעותיים כאלו, לא הייתה קמה המדינה חלילה. אנחנו מכירים עוד משחר היותנו לעם את המגמה להתייאש בטרם הושלמה המלאכה, לוותר על התכלית לנוכח המחיר הכבד הכרוך בהשגתה. כשלמדו חכמינו שבדור החורבן את סיפור יציאת מצרים, הם קראו בין השורות גם את הרמזים על המתייאשים ונסוגים אחור, שסירבו להיגאל ולצאת לחופשי.

הם קראו קריאה כפולה את המילים, "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם": מחד-גיסא, הם יצאו עם נשק וביד רמה, מוכנים לקרב. מאידך-גיסא, קראו חכמים את המילה "חמושים" כ"אחד מחמישה", כלומר מול אלה שבחרו לצאת לחרות למרות הסכנות, העדיפו רבים להישאר בגלות. מבחינתם צריך היה "ללמוד לחיות עם ההפסד" ולדעת שעצם "ההבנה שאין ניצחון גם היא ניצחון" (כפי שכתב אותו פרשן עוד בתחילת התמרון הצבאי בעזה) ושאר נימוקים שנועדו להצדיק את תבוסתם הרוחנית בזמן שאחיהם בחרו לשלם מחיר בעבור עצמאותם.

וכי מה יגידו לאחר שנות דור שבהן שיווקו את הפתרון היחיד לתחלואי האזור: "שטחים תמורת שלום" והקמת מדינה פלשתינית שתשקיף עלינו מגובה של מאות מטרים, ממש כפי שהסורים השקיפו ממצוקי רמת הגולן על יישובינו בעמק? חמאס פרסם עם הקמתו מניפסט רוחני ופוליטי שבו חזר ונשבע שהסכסוך בינינו לבינם אינו טריטוריאלי אלא דתי, כלומר סכסוך קיומי, ושאין מקום לפשרה - אבל הם לא אבו לשמוע. מבחינתם, הבעיה לא הייתה כנופיות הטרור והרצח שהובאו לכאן מתוניס כדי לשמור על שלומנו, אלא חלוצי גב ההר "המשיחיים", ה"קיצוניים", אלה שהפריעו להקים כאן מדינה אירופית דוברת עברית והפילו עלינו את ירושלים עם ה"וותיקן" שלה.

הנה פנינים מאמנת חמאס, שעל בסיסה הוכן טבח ה-7 באוקטובר והוקמה ישות נאצית מעל ומתחת לאדמה, מאות מטרים בלבד מיישובינו: "אדמת פלשתין היא אדמת הקדש איסלאמי (וקף) לדורות של מוסלמים עד יום תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה". ועוד נכתב: "הלאומיות היא חלק מהתפיסה הדתית... כאשר האויב רומס את אדמת המוסלמים (כלומר, ארץ ישראל), הופכים מלחמת הקודש (ג'יהאד) באויב והיציאה נגדו לחובה אישית על כל מוסלמי ומוסלמית".

בפרק אחר באמנה נכתב: "היוזמות (המדיניות) ומה שקרוי 'פתרונות של שלום' והועידות הבינלאומיות לפתרון הבעיה הפלשתינית, עומדים בסתירה לתפישת העולם של חמאס". ובכלל: "אין פתרון לבעיה הפלשתינית אלא באמצעות הג'יהאד". ולפיכך "אין מנוס מהחדרת בעיית פלשתין למוחותיהם של הדורות המוסלמים, ולהבהיר שהיא בעיה דתית, ויש לטפל בה על בסיס זה".

עמדה היסטורית

המסקנה מהדברים נכתבה בראשית המסמך: "חמאס נושא עיניו להגשים את הבטחת אללה...: 'לא תגיע השעה (יום הדין) עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחוריי, בוא והרגהו'".

הכל היה כתוב על קיר חיינו ולא אבינו לשמוע. הקשבנו לחלומות ולמשאלות לבנו. מילא לא קראנו, הרי ראינו מה עשו ב-7 באוקטובר. לו יכלו המחבלים, היו עושים כך לכולנו. למרות זאת, פועלים בקרבנו גורמים רבי השפעה לשכנע אותנו שהפסדנו. חמאס מתפרק ומובס, ומה שנותן לו תקווה אלה דיבורי התבוסה של המפסידנים, סרבני הניצחון.

לנוכח ההטפה הקבועה המחלישה את צדקת מלחמתנו ופוגעת ברוח לוחמינו, עמדה המעודדת את אויבינו שנאחזים בה ומצטטים את דובריה כמוצאי שלל רב, מצטיירת העמדה ההיסטורית של עמנו ביחס לזכותנו על ארצנו ולזכות ההגדרה העצמית הלאומית בה - הכוללת גם את העמדה הדתית "משיחית" שלנו - נשמעת הגיונית הרבה יותר. מכוחה של אמת עתיקה זו שרדנו בגיא צלמוות של עמים ולאומים, מלחמה וחורבן, ומכוחה ננצח גם במערכה הנוכחית. סבלנות דרושה לנו. ואמונה.