ב"בית לוחמי הגטאות "יעוצב הדימוי של שורדי השואה בארץ - של הלוחמים במלחמת העצמאות, של עושים בבניית המדינה ושל שיקום המשפחות שנרצחו בשואה. חלום התקומה.
כה אמר הסופר, המחזאי והפילוסוף האירי ג'ורג' ברננרד שו: "אתה רואה דברים ושואל: מדוע? אבל אני חולם דברים שלא היו ושואל: מדוע לא?" אמירה מבריקה. אני רואה דברים וחולם על תיעודם ושואל "מדוע לא תועדו". מדוע מעשיהם הגדולים של שורדי השואה למען המדינה אינה כלולה באלבום הזיכרון הלאומי - כמסכת, כפרק בפני עצמו בספר היסטוריה. ואני לא הייתי היחידי. השותפה שלי, שהכירה את השורדים גם בהיותה בת לשורדים וגם כחוקרת אקדמית - פרופסור חנה יבלונקה. גם לה לה היה אותו חלום.
הכוונה לפנים האחרים של שורדי השואה. לא אלה שעברו את הגטאות ואת מחנות ההשמדה אלא אלה שעלו כעוף החול מן האפר ובאו לכאן להשתתף במלחמת העצמאות, לבנות את המדינה ולשקם את המשפחות שאבדו להם.
בתודעת השואה היה אירוע כמו משפט אייכמן שרק אז העולם כולו, לרבות העולם היהודי והעם בישראל, למד על ממדי האסון הגדול שפקד את העם היהודי. אבל ל"תקומה" של אותם השורדים לא היה "משפט". לא היה כלום. היו השורדים עצמם והם לא דיברו על כך. הם עשו. הם עסקו בענייני יום יום של ניהול החיים. הדימוי הזה של אותם שורדים כלוחמים, כבונים, כמשקמים - אבד, בין אם במתכוון או במקרה. אבל גם אם במקרה זה היה חור גדול בהיסטוריה החדשה של העם והמדינה. חור שחור גדוש בעוול.
ביום ד' 27 במרס 2024 במוזאון בית לוחמי הגטאות אשר בגליל המערבי, כאשר מנכ"ל המוזאון יגאל כהן שאימץ את המיזם ושימש לו מנוף פתח את האירוע ועל המסך נראתה הכותרת תקומה - האלם הזה, המחדל הזה באו אל קצם, העיוות הזה תוקן. כמו שאר הדברים בשעתם, וחנה יבלונקה עוסקת בזה, על-ידי שורדי השואה עצמם, נכון יותר שורדי השורדים. שכן מאות האלפים שבאו והם רוב הפליטים באירופה שלאחר המלחמה, אינם כבר בחיים. אמרנו לעצמנו ולציבור - שגם בערוב ימינו אנו נמשיך במערכה, כמו שלחמנו אז בהיותנו צעירים, עד שנצליח במשימה האדירה לחשוף פן אחר שלנו. לא פולחן המוות שאותו מטפחים בנרטיב הקפוא של יום הזיכרון לשואה בעיקר פוליטיקאים ציניים, אלא בשורת החיים. אך בהבאת סיפור התקומה לציבור המדינה לא עסקה ואינה עוסקת. מי שמסייע במיזם היא "ועידת התביעות" ועם הזמן אני מקווה, גם אנשים טובים בחברה.
בחנוכה 2007 התקיים בבית הפלמ"ח בתל אביב אירוע לציון תצוגת הקבע בשם "יד לגח"ל - ניצולי השואה במלחמת העצמאות". זה היה אירוע בהשתתפות הרמטכ"ל, אז רא"ל דן חלוץ, אלופי צה"ל מהם ניצולי שואה.
יו"ר עמותת דור הפלמ"ח אלוף (מיל) ישעיהו (שייקה) גביש כתב בכתב העת של בית הפלמ"ח: "עם חנוכת "יד לגח"ל ולניצולי השואה במלחמת העצמאות" יוצג קבל עם ועדה ציבור אשר תרומתו הגדולה למדינת ישראל טרם נלמדה: אלה הניצולים שעלו ארצה מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד מלחמת העצמאות ואנשי הגח"ל - גיוס חוץ לארץ - שהגיעו הישר למלחמה מאירופה ומצפון אפריקה... חוב גדול חייב עם ישראל ללוחמים אלה, שמילאו את השורות החל מיוני 1948 והיוו כ-50% מן היחידות הלוחמות. ללא השתתפותם, ספק רב אם היינו עומדים במלחמה והיינו מגיעים להישגיה". מעל לבמה שעליה ישבה תזמורת צה"ל הייתה כתובת גדולה "גם אנו מגש הכסף". מדובר בשיר של נתן אלתרמן בשם "מגש הכסף" אשר בסיומו כתוב:
"אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה" מי אתם? והשניים שוקטים
יענו לה אנחנו מגש הכסף
שעליו ניתנה מדינת היהודים"
בחתימה הזאת של השיר אין ספק מי הם גיבורי מלחמת העצמאות. נערים עבריים. אלתרמן שיקף בשירה את מה שהציבור חשב וההנהגה טיפחה. ניצולי השואה היו out .ככה נכתבה ההיסטוריה וככה למדו אותה, אלה שלמדו אותה בכלל. עד עצם היום הזה, אומנם התפרסמו ספרים ומאמרי מחקר על חלקם הכמעט מכריע של שורדי השואה במלחמת העצמאות, כולל ספרייה ומאמריה של חנה יבלונקה, פרופסור עמנואל סיוון ואחרים, אבל הציבור בכלל והדור הצעיר בפרט לא מכירים הגדה זאת. לא זאת ולא את חלקם של שורדי השואה, כיחידים וכקהילה, בכול התחומים בבניית המדינה. שלא לדבר על מלאכת השיקום המופלאה של המשפחות שנספו בשואה. כלום. נאדה. הכוונה כמובן גם למדיה שלא הייתה במקום כי זה לא עניין אותה כמו שלא הייתה במקום במוזאון של בית לוחמי הגטאות. המדיה בימינו היא בית הגידול של הבערות.
העברת המשואה
באירוע המכונן במוזאון בית לוחמי הגטאות היו קומץ שורדים והמשפחות וכן אישים שקשורים בנושא בין אם זה קשר אישי או תפקודי. בין אלה היו נשות הצמרת הצעירות של המסגרת "זיכרון בסלון". לא מכבר ביום עיון בקיבוץ רמת רחל נפגשתי עם יותר ממאה רכזות ומעט הרכזים של גוף נפלא זה, ציבור נחוש ומסור, בהעברת המסר של שואה ותקומה. אני רואה באנשים צעירים אלה את הדור שיישא בעתיד את משואת התקומה ונוכחותם באירוע בבית לוחמי הגטאות חיזק בי את האמונה הזאת. ככה כתבה שרון בוּאֶנוס מן המנהיגות של "זיכרון בסלון" בפרסום של הארגון:
"אתמול הגענו לבית לוחמי הגטאות להנחת אבן הפינה למוזאון התקומה שעתיד לקום שם. מדובר בתיקון היסטורי וחשוב, דווקא בזמן הזה, דווקא שם, בימים הנוראים האלה, כשקשה לנשום, קשה להרים את הראש, בימים שאחינו ואחיותינו שבויים בעזה, בשעה שטובי בנינו ובנותינו נלחמים בעזה ובגבול הצפון, בשעה שטילים מפלחים את השמיים שלנו מכל גבול, בשעה שההנהגה שלנו יוצאת לפגרה ונראה שזה לא באמת משנה כי גם ככה הם לא עושים דבר, בשעה שהשנאה והאנטישמיות ממשיכות להציף את העולם, עצרנו הכול, עלינו צפונה עם חבורה של שורדי שואה שמעוררים בנו השראה מדי יום. עלינו צפונה כדי לחגוג את התרומה הבלתי רגילה שלהם לבניין הארץ הזו. בכל תחום בכל מקום, ׳שרידי השואה׳ היו פורצי דרך. עכשיו לתקומה הזו יהיה בית ואנחנו נגיע כדי לזכור, ללמוד, לקבל השראה ולהבין את גודל האחריות שמונחת עלינו - לקום, לשקם, לבנות מחדש. עכשיו".
אינני חושב שלגבָי יכול להיות משהו יותר מחמם את הלב ומעודד תקווה מאשר מילים אלה שמאחוריהן מעשים. זאת ברוח האמירה של וויקטור פרנקל, רופא פסיכיאטור, הוגה ושורד השואה, אמירה שמובאת ליד הכתובת - "תקומה": "לא הייתה חשיבות למה שאנו קיווינו לקבל מן החיים אלא למה שהחיים ביקשו לקבלת מאיתנו".
אכן במילים של שרון בואנוס מקופלת לא רק המצוקה הלאומית, אלא גם הנתיב לצאת ממנה. שכן האירועים של ה-7 באוקטובר מלמדים אותנו כי הדבר החשוב ביותר שדרוש עכשיו הוא להשיב את החברה כולה לאותם ערכים שהביאו את שורדי השואה לבחור בארץ הזאת, להילחם על עצמאותה ולבנות אותה כחברה חופשית, נאורה וצודקת. זאת תהיה "שיבת ציון" החדשה ישנה שעליה היינו כחולמים.
