לאחרונה עלה לכותרות נושא כריכת מזונות קטינים לתביעות גירושים, המוגשות לערכאה היחידה בישראל המוסמכת לדון בהן - בתי הדין הרבניים. לעניין מזונות הקטינים דווקא, נקבע והשתרש בהלכות פסוקות וידועות, כי הם אינם ניתנים לכריכה במסגרת תביעת הגירושים של אחד מבני הזוג, שלא כמו נושאים אחרים דוגמת משמורת, חלוקת רכוש וכדומה.
בשני פסקי דין שניתנו על-ידי בית המשפט העליון (בג"ץ 6929/10 ובג"ץ 5933/14) נקבע לכאורה, כי מזונות קטינים ניתנים אומנם לכריכה בהתקיים נסיבות מסוימות - בבחינת שינוי מההלכה הידועה והקיימת, אולם פסיקה חדשה של בתי המשפט לענייני משפחה מבארת עניין זה ושופכת אור רב בנושא.
ראשון לסקור את הפסיקה והחקיקה היה השופט אלון גביזון (תמ"ש 58090-06-13). על-פי האמור בפסק הדין, אשר ניתן לאחר פרסום בג"ץ 6929/10, המקור החוקתי לעניין כריכת מזונות הקטינים בבתי הדין, בהסכמת הצדדים בלבד או לחלופין בהיעדר העלאת טענה בדבר חוסר סמכות בהזדמנות הראשונה, מצוי בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.
הפועל היוצא, כי בהעדר הסכמה בין הצדדים, ולחלופין ככל שצד מעלה טענה בדבר היעדר סמכות בהזדמנות הראשונה, לבית הדין הרבני לא נתונה סמכות לדון במזונות קטינים והסמכות נתונה לבתי המשפט לענייני משפחה. השופט מנתח, עקב בצד אגודל, את עיקרי פסק הדין. לאחר בחינה מדוקדקת של אמרות שופטי בג"ץ והבחנה בין אמרות אגב לעיקרי הדברים, הוא מגיע למסקנה, כי המקרה הנדון בפסקי הדין עוסק בסוגיית הסמכות הנמשכת של בתי הדין לאחר אישור הסכם גירושים, השונה בתכלית ממקרה שבו נכרך עניין מזונות הקטינים לתביעות גירושים.
עוד מדגיש השופט, כי בית המשפט העליון הגדיל והדגיש בפסק הדין, כי אין בו משום חידוש הלכתי, וכי הוא אינו מוסיף ואינו גורע מסמכויות בתי הדין ומשמר את מצב הדברים הקיים וההלכה הנוהגת. מכל אלו מסיק השופט כי אין לראות בפסק הדין משום שינוי ההלכה הקיימת בסוגיית כריכת מזונות קטינים.
השופט השני שנדרש לסוגיית קביעת הסמכות במקרה של כריכת מזונות קטינים לתביעת גירושים הוא השופט יחזקאל אליהו (תמ"ש 25034-11-14). השופט אליהו, אף בהתבסס על פסק דינו של השופט גביזון, מנתח את הלכת בג"ץ 6929/10 וכן את פסק הדין החדש הנוסף בסוגיה זו, בבג"ץ 5933/14, וקובע, כי אף לטעמו לא ניתן ללמוד מהלכות אלו על כריכת מזונות קטינים.
השופט מפנה לדברי השופטת
מרים נאור בבג"ץ 8533/13, מהם עולה, כי תביעה למזונות קטינים המוגשת בשמם, להבדיל מתביעה להשבת הוצאות שהוציא הורה בגין מזונות ילדיו הקטינים, אינה ניתנת לכריכה במסגרת תביעת הגירושים (השופט
ניל הנדל בבג"ץ 5933/14 מפנה אף הוא לדבריה של השופטת נאור).
ימים ספורים לאחר פרסום פסק דינו של השופט אליהו, פורסם פסק דינו של השופט נחשון פישר (תמ"ש 45590-09-14), אשר החרה-החזיק אחר השופט גביזון. הוא קבע, כי כל עוד לא ניתנה הסכמת צד, באופן מפורש או בשתיקה, למתן סמכות לבית הדין לדון בשאלת המזונות, ולחלופין כל עוד לא ניתנה לצד המתנגד למתן סמכות לבית הדין לדון בסוגיית מזונות הקטינים הזדמנות אופרטיבית להתנגד לכך, כגון באמצעות הגשת תביעת מזונות קטינים לבית המשפט לענייני משפחה, לא ניתנת סמכות לדון בשאלת מזונותיהם של קטינים לבית הדין הרבני, כי אם לבית המשפט לענייני משפחה.
השופט פישר סקר בהרחבה את הפסיקה הענפה בנושא שינוי ההלכה לעניין כריכת מזונות קטינים לתביעת גירושים, לרבות בבג"ץ 6929/10 וכן בבג"ץ 8533/13 ובבג"ץ 5933/14, והגיע למסקנה, כי הפסיקות השונות ניתנו בהתאם למסגרת הדיונית ועל-פי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה ואין בהן כדי להשליך על הכלל. השופט שב ומדגיש, כי ברצותו לשנות מהלכות קיימות, שם בית המשפט העליון דגש על כך, מביא את דבריו באופן ברור ומפורש, בהרחבה וביתר פירוט ומנמק מהות שינוי ההלכה קודם לשינויה. אף לשיטתו של השופט פישר, מקום שבית המשפט העליון לא קבע במפורש שהוא משנה מההלכה הנוהגת, הלכה שהינה בבחינת מושכלות יסוד ומצויה בבסיס דיני המשפחה, הרי שההלכה בדבר כריכת מזונות קטינים בתביעת גירושים טרם שונתה.
לסיכום: לאור הפסיקה האחרונה בבתי המשפט לענייני משפחה, עולה כי פסיקת בית המשפט העליון מתייחסת למקרים פרטניים, והלכה למעשה לא שונה המסד המשפטי ולא ניתן לכרוך מזונותיהם של הקטינים לתביעת גירושים המוגשת לבית הדין הרבני, אלא אם נעשה הדבר בהסכמת שני הצדדים, ולחלופין כל עוד לא נשמעה התנגדותו של צד להליך הנדון בהזדמנות הראשונה.
