הספד לאסתר אלכסנדר

אנשים אינם אוהבים חוזים העומדים בשער. נביאים האומרים שאין לעשות רע בעיני החברה; שאין לעשות רע בעיני הצדק, ובעצם אין לעשות את הרע בעיני ה', אם להניח שרצה לראות את ברואיו שווים זה לזה. אנשים בוודאי לא אוהבים חוזים שדבריהם מחייבים שינוי במצב הצבירה. מעבר מאדישות, התעלמות והעמדת פנים נינוחה לחשיבה ביקורתית, מטילה ספק ומחויבת למאבק. עדיף להתעלם מהחוזים. עדיף להציג חוזה כהוזה.

רע עוד יותר גורלם של חוזים משהתברר שצדקו. כי אם צדקו, אזי רוב הציבור, על קברניטיו, נתפס בקלונו ואנה אנו באים. כבר עדיף להרוג את השליח.

מי שקורא את דבריה של אסתר במהלך רבע מאה (ספרה "כוח השוויון בכלכלה" הופיע ב-1990), מגלה שהיא ראתה למרחוק. היא חזתה את הפערים הכלכליים, שבניגוד להבטחות רק הולכים ומתעצמים; היא הבינה שעושר הספון בידי מעטים לא מביא צמיחה לכל, אלא לעוד עושר לאותם מעטים. היא הציעה מודל חלוצי להבנת תופעת הסטגפלציה שהיום כבר לא נחשב לחתרני; היא ניתחה באופן מבריק את הקשר בין משבר הנפט של שנות השבעים לקריסתה של מדינת הרווחה.

היא אמרה לי: "תקרא את כל החכמים שהסבירו שחבית בארבעים דולר זה בגלל שנשאר בעולם נפט רק לעוד עשר שנים. הרי העולם כולו יושב על באר נפט, איך אנשים לא מבינים שמחיר הנפט הוא מס על היצור ואין כאן שום שוק חופשי? למה לא מבינים שהמשבר בדרום מזרח אסיה הוא לא בגלל חולשת המדינות שבהן פרץ - שהרי אלה מדינות יציבות - אלא משום שמשקיעים משכו באופן מתוזמן את כספיהם ומוטטו את המטבע המקומי? למה לא מבינים?"

וגם: "בדרום קוריאה חצי מהמשק נשלט על-ידי הון זר, האם לא מבינים שכל-כך הרבה הון זר גם מגביל את חופש הפעולה הלאומי?"
צודקת. הבושה היא שלא צריך היה להיות חוזה בשביל להבין את זה. צריך כוח ואומץ לבוז לקונפורמיות ולעריצות המחשבתית, ולהיות מוכן לחטוף על זה מידי "המומחים". בניגוד לרבים, אסתר עמדה בכך. צריך פשוט לחבר נתונים למשמעות הפוליטית שלהם, לא לראות הכלכלה כפיזיקה, או כמדע בעל חוקים שמעבר לנו, כפי שמנסים לחנך אותנו. צריך להבין שקביעת שער ריבית איננה טכנאות כלכלית אלא גם מעשה פוליטי המחלק את ההכנסות במשק; לדעת שממוצעים ומצרפיות הם מספרים מתעתעים אם לא בודקים היטב כיצד נוצרו - שמספרים חיוביים לא תמיד מייצגים מצב חיובי.

כבר למדנו שאפשר לטבוע בנהר שעומקו הממוצע הוא חצי מטר. את העובדה האחרונה גילה גם בנק ישראל בדוח שפרסם לפני כחודשיים ולפיו צמיחה בארץ היא של השכבות החזקות בלבד. השאר נשארים בעוניים, למרות הממוצע החיובי לכאורה. בתקשורת הכלכלית הוגדר הדו"ח הזה כנועז. וואללה?!

אסתר לא הדירה רגליה משום מאבק על צדק חברתי. נוסעת לכל מקום, זמינה לכל בקשה, מכבדת כל פורום. בעת מחלתה, כשהתקשתה לנסוע, היו מגיעים האנשים לביתה. במיוחד הקסימו אותה המפגשים עם מדריכי תנועות הנוער. הסקרנות שלהם לדעת את קורותיה כנערה לוחמת מחתרת בבודפשט במלחמת העולם השנייה, ללמוד את תפיסתה הכלכלית, עוררו בה השתאות ושמחה.

אסתר הייתה פנומן ביכולת להפוך חלקי עובדות לתמונה. קוראת דוחות, כתבי עת ומאמרים ומנפיקה תחזית ותמונת עולם: על ונצואלה, על ברזיל, על ארגנטינה. כמעט תמיד דייקה. מי שהקשיב לה, ללא דעה קדומה, תמיד יצא בתחושה של "איך לא חשבתי על זה קודם".

בתנועה הקיבוצית לא ידעו כיצד לעכל את ה"עירונית" שנלחמת על גורל הקיבוצים, לעתים יותר מהקיבוצניקים עצמם. בשיא המאבק על הסדר החובות, חבר ותיק אחד שלא הבין כי ההסדר הוא מלכודת דבש, כעס עליה בדיון תנועתי: "מי זאת הרוזה לוקסמבורג הזאת שטוענת שגונבים אותנו ושנבדוק טוב טוב איך נוצר החוב?" היום, כשעלות שכר שנתית של מנהל בנק היא כגובה תקציב הצריכה השנתי של קיבוץ בינוני, אסתר מובנת יותר. עשר שנים צריכות היו לחלוף כדי שנבין.

במשך עשרים שנה היה ביתם של אסתר ופרופ' שלמה אלכסנדר (נהרג בתאונת דרכים לפני כשבע שנים) במבשרת בית שתענוג היה לי להתארח בו. הן ל"תדלוק רעיוני" וודאי שגם מבחינה קולינארית. לעתים חשתי שאת כל הצ'ופרים שבסופר הם קנו לקראת בואי. היו אלה עבורי ערבים בלתי נשכחים עם מאור פנים מרגש. בשלוש השנים האחרונות, לרגל עבודתי בירושלים, התגוררתי בביתה של אסתר. לצד שיחות מאלפות וערניות, ראיתי אותה בחודשים האחרונים גם בהיחלשותה. היא ראתה בסיפוק כיצד הוגים בעלי חשיבות עולמית כפאול קרוגמן וג'וזף שטיגליץ משתמשים בטיעונים דומים לשלה בבואם להסביר את כשלי כלכלת השוק, ושבארץ קם דור צעיר הלומד ומבין את "שיטת אלכסנדר".

אסתר שכל חייה הייתה לוחמת - בנעוריה בבודפשט, ומאז ועד מותה במאבקים למען צדק כלכלי-חברתי, למען סולידאריות, למען ישראל ערבים זה לזה - תחסר מאוד כמורה, כחברה, כאדם וכחוזה העומדת בשער, כאישה שאף פעם לא נכנעה.

לדיסידנטים אין הרבה חברים, אבל חברות בין דיסידנטים, אסתר, היא חברות שעומדת לעולם. כאלה הם חבריך. נזכור בנאמנות את משנתך, את תרומתך, את יושרך האינטלקטואלי, את עוצמתך, את היותך אדם טוב ומיטיב. היית לנו מצפן ותהיי מצפן לרבים.