רבה, ראש ישיבת פומבדיתא במאה הרביעית לספירה, כמאה וחמישים שנה לפני חתימת התלמוד, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב ובדחי רבנן ופתח באימתא בשמעתא", (שבת ל',ב'), לפני שפתח בהוראה היה רבה משעשע את שומעיו בדברים המבדחים את הדעת. רש"י מסביר כי בכך "נפתח לבם מחמת השמחה", כפי שגם דרשו חז"ל (ברכות לא ע"א) "אין השכינה שורה מתוך עצבות". לאחר הפתיחה, כשהיו שומעי לקחו משועשעים, היה מלמד את הסוגיה באימה, ביראה תהומית. אם " לסוף יתיב", יושב, משמע כי שעה שהיה מבדח, היה עומד, או מתהלך, או משאיל ממד דרמאטי בשפת גופו לדברים שהעצים את המרומז והצניע ברמזים את מה שרק גסי הרוח אומרים אותו מפורשות לשמחת הרבים, "ובדחי רבנן", ואכן התבדחו החכמים. היה הומור בחבורה, נוצר אקלים מקדים בצוותא, הענות לצורך האנושי להתענג על היחסי בטרם תתבע החתירה אל המוחלט להשתלט, באימתא, על ההכרה. נוהגו זה של רבה, הפך לחלק מן המורשת הפדגוגית, והומלץ לדורות. מורים, מורי הלכה, דרשנים מיומנים, היו משובבים את ליבם של שומעי לקחם במילתא דבדיחותא כבמעין מתאבן פיקאנטי לסעודה אותה עמדו להקריב לשולחן. ההומור היה משול כנגינה רטורית שריככה את הנפש בשיר, והכין אותה להטמיע את הפרוזה.

מה שאמור על ההכנה ללימוד התורה, אומר הרמב"ם (הלכות יסודי תורה פרק ז') על ההכנה לקבלת הנבואה. "כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים - לפניהם נבל, ותוף, וחליל, וכנור, והם מבקשים הנבואה".

לאווירה הנינוחה והמשוחררת הזאת, כמו נמלטו לעיתים הערות עוקצניות, או הרהורים על מהות החיים שהתירו ספקנות פילוסופית שהייתה בוודאי נזהרת מעלות על דל שפתיים בשעות השמעתא. באחת הפעמים האלה, סיפרו מן הזיכרון, "אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהילולא דמי" (עירובין נ"ד,א'). שמואל האמורא קרא לו לתלמידו רב יהודה שיננא, איש שנון, מבריק, ואמר לו מה שוודאי לא הורה מעולם בשעות האימה, כי כל יום יכול האדם חפץ החיים להיות מופתע מבואו של המוות, ואו אז, רגע לפני, יתברר לו כי העולם ממנו הוא פורש דומה להילולא, לשמחת חתנים וכלות ושושבינים שאינה נמשכת אלא שעה קלה, ועל כן, הלא מוטב כי יחטוף ויאכל וישתה וימצה מה שהשמחה המוכרחה להיגמר מציעה לו...? מותר להניח כי הדברים נאמרו בחינת מה ששפת ימינו מכנה "הפוך על הפוך", אתה, המקדש בפומבדיתא את השנינות ואת החידוד עד שאתה מוכן לעשות מה שאין מראין לו לאדם אפילו בחלומו, כלומר להתפלפל בחינת 'הולכת פיל בקופה של מחט', אתה הרציונליסט המושבע, כלום לא היית צריך להיות מאומרי "אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת" (ישעיה כ"ב,י"ג), והנה מה מאוסים הם עליך האומרים כן...!

באותה שעה נזכרו עורכי התלמוד גם בדברים דומים "אמר ליה רב לרב המנונא: בני, אם יש לך - היטב לך, שאין בשאול תענוג ואין למות התמהמה. ואם תאמר אניח לבני - חוק (כלומר לחם חוק, מזון, רכוש) בשאול מי יגיד לך (שקיבלו או לא קיבלו)? בני, האדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין" ועל כן, למה זה תדאג לבניך אחריך, ולמה לא תשעה לדברי רש"י שהסביר " הללו נוצצין - כלומר: כשהן גדילין גדילה פרנסתן ועושרן עמהן, ואינך צריך להידאג עליהן, והללו נובלין - מתים", או לדברי המהרש"א שאמר, "מי יגיד לך שיהא נשאר ביד בנך, דהללו אחרים נוצצין להרוויח, והללו בניו נובלין לאבד ירושתן" (שם). סביר להניח כי דברים מעין אלה לא נאמרו בפתיחה, אבל פתיחה מבודחת לא הייתה אפשרית אלא אם כן תבעו בדיחות הדעת והספקנות המבוקרת מעשרות צנועות מן הדעת חמורת הסבר ופרעו אותה מדי פעם. חרות החיוך הטוב וחירות הספקנות השנונה הבטיחו כי גם העיון המעמיק יהיה נקי מכפייה ומבורך בבחירה חופשית. כל זה על תנאי. התנאי היה שטוב לצחוק עם, צריכים להישמר מכל משמר מלצחוק על.

ר' ירמיה אמורא מן הדור הרביעי היה בעל אוטוריטה תלמודית תקיפה גם בבל בה נולד גם בארץ ישראל אליה עקר לתקופת מה. אביי ורבא נימנו עם המעולים בחבריו. הוא היה חקרן מטבעו והרבה לשאול מה שאחרים הניחו כמובן מאליו. בשעה שלמדו בבית המדרש את המשנה העוסקת ב"ניפול", גוזל שעדיין לא צימח כנפיים, שנפל מן הקן והיה מדדה להגיע למקום מוגן מעופות דורסים,ו מצאוהו " בתוך חמשים אמה - הרי הוא של בעל השובך, חוץ מחמשים אמה - הרי הוא של מוצאו" (בבא בתרא, ב',ממשנה ו'). בתוך הכלל הזה יש חלופות משנה " נמצא בין שני שובכות (בתוך חמישים אמה) הרי הוא של קרוב, מחצה למחצה- יחלוקו" אומר הרמב"ם בפירושו למשנה. קם לו ר' ירמיהו המקשן הבלתי נלאה ושאל, "רגלו אחת בתוך חמישים אמה, ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה, מהו"? (בבא בתרא כ,ג,ב'). התחכם האיש שכביכול איתר את רגליו הדקיקות של הגוזל האומלל משני עברי הקוו הלגאליסטי ששירטטו חכמים, צחק על ה"מנותקים" המדדים עם ה"ניפול" חפץ החיים למיני חשבונות רחוקים ועל כן הרחיק חשבונו הוא עוד יותר, "ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא" (שם). לא סלחו לו על שצחק "על". נידו אותו.

הוא לא היה יחיד . הגמרא (מנחות ל"ז, א' (מספרת על חכם בשם פלימו (לא הפלימו הידוע מן האגדה על השטן) שהתחכם לשאול את רבי, " מי שיש לו שני ראשים (תאום סיאמי), באיזה מהן מניח תפילין? אמר לו רבי, או קום וצא לגלות או קבל על עצמך נידוי"! החשש מחוכא ואטלולא, מן הגיחוך והליצנות היהירים, שיחליפו את בת הצחוק הטובה, היה גדול עד כדי ויתור על סובלנות.

את ר' ירמיהו החזיר בסופו של בר לבית המדרש, כשהשיב על שאלה שכתבו לו מרחוק " אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה.... ועל דא עיילוהו לרבי ירמיה בבי מדרשא" (ועל כך הושיבו אותו שוב בבית המדרש.בבא בתרא קס"ה, ב'). כשמת רבי ירמיהו ציווה כי ילבישו אותו כלי לבן, ויגרבוהו פוזמקאות לבנות ויניעלו אותו מנעלים, ישכיבו אותו נוטה לקום, יתנו מקל בידו כדי שיהיה מוכן להתעתד לצאת לקראת המשיח בבואו (על-פי הירושלמי בכתובות י"ב), ויש שהעידו מפי האר"י ז"ל, שר' ירמיה עומד בפתח מתיבתא דרקיעא, בית המדרש שבשמים, וכי כל השאלות הנשאלות שם הוא השואל אותם ונשאלות על ידו. (שער הגלגולים, ל"ו).

רב אשי, ראש ישיבת סורא עליו אמרו "תורה וגדולה במקום אחד" היה מעורכיו הראשונים של התלמוד. כאשר לימד את הכלל ההלכתי כי בהמה שאולה שמתה מחמת מלאכה, ולא מחמת עינויי, או פשיעה, פטור השואל מלפצות את המשאיל-הקשו עליו בשאלה שכנראה הייתה היפותטית אם כי הייתה מוסווית היטב כשאלה מן ההוואי הממשי. "ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה, חבור עליה עכברי וקטלוהו". (בבא מציעא צ"ז, א') תחילה היה רב אשי נבוך. מה יפסוק? יאמר כי במקום שמשתנים מעשי בראשית ועכברים קוטלים חתולים לית דין ולית דיין, יאמר כי השואל דומה כמי שהוליך את החתול למקום בו שולטים עכברים כליסטים, ויותר משדובר במלאכה מדובר בפשיעה, או יאמר כי מכל מקום יבא הכלל התלמודי המצוי ויילמד ואל ישגיח בהומור המוצפן בשאלה המתחזה כאפשרות, רחוקה אולי, אבל מה אינו רחוק בעולם התקדימים המשפטי. "פטור!", פסק רב אשי, חייך, אבל פסק, כיוון שמכל מקום יש דין ויש דיין, ובר מזל הוא אותו שונרא שנכנס לדפי התלמוד שרב אשי היה מראשוני עורכיו....

רב נחמן, אמוראי בבלי בן הדור השלישי היה תלמידו של רב הונא. סיפרו בישיבה כי יום אחד באה אשתו של רב הונא לדון בבית דינו. על-פי המסורת שנלמדת מן הפסוק " וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙" (שמות י"ח,י"ג) יושב הדיין ועומד בעל הדין בשעת הפסיקה, אף על-פי שמותר לו, אם נראה לו כיאה או כחשוב לשנות ולעמוד בהערמה כמי שמתקן באותו רגע, אלא מתי, את שרוכי נעליו (על-פי המאירי). כיוון שכן פסק הדין היה צריך להימסר בישיבה, אבל הייתה לו לרב נחמן דילמה,בדמות הפרסונה של רעיית רב הונא. "היכי נעביד? אי-איקום מקמה, מסתתמן טענתיה דבעל דינא (אראה כנוטה לצד בעלת הדין), לא איקום מקמה, אשת חבר הרי היא כחבר (ואני חייב בכבוד אשת חבר כבכבודו)" (שבועות ל',ב'). מה עשה? הערים!" אמר לו לשמעיה: צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עלוואי ואיקום", לך הבה אווזא מטורפת ושחרר אותה עליי ומאימתה אקום, וחסלת לה הדילמה, ואיש לא יוכל לטעון כי אני מתייחס באיפה ובאיפה לאחד מבעלי הדין או כי אינני מכבד את אשת מורי ורבי וחברי רב הונא. והנה זכה גם בר אווזו של אותו שמעיה להתרווח עם חתולו הגרגרן עד מות של רב אשי ועם אווזי רומי בגן העדן של ההיסטוריה האנושית, והטהרנים שמרימים גבה, מה נעשה בהם....