1. כבוד נשיא המדינה, כבוד נשיא בית המשפט העליון, שופטי בית המשפט העליון, נשיא בית הדין הארצי לעבודה, מנהל בתי המשפט, שופטות ושופטים נכבדים; שרת המשפטים הנכבדה; חברי ועדת הבחירה לשופטים, בני משפחה ואורחים עמיתיי, השופטות והשופטים המתמנים מוריי ורבותיי.
2. כבוד רב הוא לי לשמש לפה במעמד מכובד זה לל"ו השופטים המתמנים היום, ומקווה אני כי דברים שאומַר יתקבלו על דעתם ועל דעת כל הנוכחים.
יום גדול הוא לנו היום הזה - יום של הגשמה אישית, סיפוק ושמחה, יחד עם תחושת כובד האחריות. במהלך חייו של כל אדם - לרבות כל משפטן - קיימים רגעים של חסד, של מפנה ושל שיא. היום הזה מהווה בוודאי לגבי כולנו אחד מרגעים אלה. רובנו גם משנים את מעמדנו, והופכים היום לשופטים בישראל. אורח חיינו ישתנה מעתה, בהיבטים לא מעטים.
תכונה יקרה נתן מאיר שלו לגיבור ספרו "בביתו במדבר" (עמ' 142):
"אבל אני מסוגל לזהות רגעים של חסד בשעת התרחשותם. לא לצַפות להם כאל תקווה ולא לפנות אליהם כאל זיכרון, אלא לאחוז בהם ולבקש את ברכתם, בשעת התרחשותם ממש".
נמצאים אנו עתה בעיצומה של התרחשות כזו, אוחזים בה, ומבקשים את הברכה שביקש כאן בירושלים, עיר האמת, לפני כשלושת אלפים שנה, שלמה המלך, והשופט (מלכים א', ג', ט'-י'): "ונתת לעבדך לב שומע לשפֹט את עמך, להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפֹט את עמך הכבד הזה".
3. חזקה על חבריי, ל"ה השופטים, שיש בהם כל התכונות שמנה הרמב"ם בבית דין של שלושה: חכמה וענווה ויראה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב (הלכות סנהדרין ב, ז). ושמא תאמר, שאין הדבר מעשי שיימצאו בכל שופט כל התכונות הללו - מוסיף מיד הרמב"ם ומספר (הל' ח):
שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם וירא-חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו, עושין אותו דיין בעירו".
והרי כזאת בדיוק עשתה ועדת המינויים, שבדקה את כל המועמדים ובחרה אותנו לכהן כשופטים בערכאות השונות ובמקומות שונים בארץ ישראל, מבאר שבע וקריית גת ועד חיפה ונצרת.
על בחירתה זו - מודים אנו לוועדת המינויים. וכאשר בתודות עסקינן - אהיה גם נציג נאמן, ואביע את תודת כל אחד מאיתנו למשפחתו התומכת - הורים, בני זוג, ילדים, כלות, חתנים... נמשיך להיות זקוקים לאהבתכם.
4. על שתי תכונות מבקש אני להתעכב קמעא: הצניעות ואהבת האמת. הצניעות- ביטוי נפלא יש בחז"ל על גודל מעלתה של הענווה: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה - עשתה ענווה עָקֵב לסולייתה" (תלמוד ירושלמי, מסכת שבת).
בלשון היום-יום: חשיבות החכמה לא מגיעה לקרסוליה של חשיבות הענווה. על משה רבנו, גדול הנביאים, נאמר, שהיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. ויש קשר סיבתי בין גדולה אינטלקטואלית לענווה אישית [שהרי ככל שגדול אתה יותר, מכיר אתה יותר את מגבלותיך]. עלינו לזכור תמיד, שבני אנוש אנחנו, ולכולנו חולשות אנוש. גם אם נראה למרחוק - הרי זה משום שחכמנו מכוח חוכמתם של קודמינו, והרי אנחנו "כננסים על גבי ענקים",
"וגדולה החכמה מן החכם, ואין חכם שיינקה מן השגיאות" (תשובות הרי"ד). ואולם, ענווה איננה התבטלות, איננה ויתור על עקרונות; צניעות איננה כניעות [וכאן מגיעים אנו לתכונת האמת].
5. על דין אמת לאמיתו:
א. הרבה שיבחו החכמים את מי שהוא דן דין אמת לאמיתו; עד כדי כך, שנעשה הוא שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. הדבר נלמד מהפסוק בספר שמות, שהוא כל-כך מתאים למצבנו היום (שמות יח, יג):
"ויהי ממחרת וישב משה לשפֹט את העם ויעמֹד העם על משה מן הבֹקר עד הערב".
שואלת הגמרא (שבת י, יא): "וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו? תורתו מתי נעשית?" [מה עם הכנת התיקים, וקריאת תקדימים וכתיבת פסקי דין?...] (וענתה הגמרא מה שענתה).
ב. "דין אמת לאמיתו" הוא צירוף הקורא לפרשנות, שהרי מיד נשאלת השאלה: היש אמת שאיננה אמיתית? על מי מוסבת תיבת "לאמיתו" - על האמת? על הדין? על הדיין?
הענקים שלפנינו העניקו לנו פירושים נפלאים לשאלות אלה: ר' יהושע ולק כ"ץ (ספר הדרישה): "... שדן לפי המקום והזמן... כי לפעמים צריך הדיין לפסוק לפנים משורת הדין לפי הזמן ועניין, וכשאינו עושה כן, אף שהוא דין אמת, אינו לאמיתו".
והרי השופט משתדל ככל יכולתו לגשר על הפער שבין החיים הדינמיים לבין המשפט. הכל זורם ומשתנה - וכבר היה מי שדימה את הדין ביחס למציאות, כאביר לבוש שריון כבד, המבקש, לשווא, לצוד לו פרפר המרחף בשדה.
הגאון מוילנא (פירוש למשלי): "הדיינים צריכים להיות בקיאים בטבעו של עולם, שאם לא יהיה בקי בעניינים אף שיהיה בקי בדין תורה לא יצא אמת לאמיתו... ולכן צריך הדיין להיות חכם בענייני תורה ופיקח בענייני העולם."
השופט חיים כהן: דין אמת - אמת סובייקטיבית; לאמיתו - אמת אובייקטיבית דין אמת - השאיפה לאמת; לאמיתו - הגשמת השאיפה.
פירוש נוסף: ניתן היה אולי להציע פירוש נוסף המתאים לדורנו ולתקופתנו:
דין אמת לאמיתו - ולא עקב השפעה של אווירה אופנתית, הלכי רוח חולפים, או מה שמוצג כ"דעת הקהל"; דין אמת לאמיתו - מתוך עצמאות שיפוטית - ללא מורא ודעות קדומות.
6. ויש טעם עמוק לפירוש זה: עלינו לדעת, כי אין הדמוקרטיה מושתתת על חתירה לסיפוק הרצונות המיידיים של רוב האזרחים, אלא על קיומם וטיפוחם של ערכים משותפים, ארוכי טווח; עקרונות שעמדו במבחן הזמן.
יתר על כן, שמא עלינו לקבל כי נכון לראות את המשפט - לא כמערכת של כללים בלבד, אלא כמערכת תרבותית (המכילה עקרונות, דוקטרינות, תיאוריות, קטיגוריות משפטיות). (פרופ' מאוטנר) - כתשתית המאפשרת את התפתחות התרבות. וכדברי נתן אלתרמן:
"מאזני המשפט וכס השופט, דומה שהם הסימנים הראשונים לחברה אנושית שמדעת ומהכרה עצמית... והם גם הסימנים האחרונים. שעה שאלה כלים, כלה זיק הבינה האחרון של הציבור והמדינה (הטור השביעי, כרך ב', עמ' 319).
חילוקי הדעות בחברה הישראלית "נוגעים בקצות העצבים הרגישים ביותר של החברה ושל רבים מיחידיה" - הטעים בית המשפט העליון (השופטת ביניש).
החברה בה אנו חיים, השסועה כל כך, תוכל לעמוד במחלוקות אלה, אך ורק אם יישמר שלטון החוק.
7. אכן, יש הרואים ב"אמון הציבור" את משענתה העיקרית של מערכת השיפוט. יש גם שאינם סבורים כך (השופט חיים כהן).
ואולם, בין כך ובין כך, גם מי שרואה את אמון הציבור במערכת המשפטית כיסוד כוחה - אף הוא יעמוד על כך שאמון הציבור:
"אין משמעותו פופולריות ונטייה אחר רוחות הנוהגות בציבור... אין משמעותו הכרעה לפי משאלי דעת קהל (דנ"פ 5567/00).
8. כהערה אישית בהקשר זה אוסיף, כי בא אני מתוך המערכת המשפטית הביטחונית. ניתן למצוא דמיון, בהיבטים לא מעטים, בין מערכת הביטחון למערכת בתי המשפט. בין השאר חזיתי גם, כיצד שתי מערכות אלה - שהן נאמנות העם ושליחות הציבור - נאבקות על הלגיטימציה לפעולתן.
בשנות הלחימה הקשה האחרונות הצליחה יחידת הפרקליטות הצבאית להנחיל גם בצבא את ההבנה שאחת החזיתות במלחמה המודרנית - ובעימות המזויין נגד הטרור - היא החזית המשפטית. צה"ל ומפקדיו מקבלים, ובברכה, את העובדה כי החלטות שקיבלו, עומדות למבחן משפטי בפני בית המשפט. כשיורים הקנים - לא שותקים המשפטנים.
מערכת הביטחון חייבת אפוא לפעול גם בחזית המשפטית. ואולם - יש להצר על כך שמערכת המשפט צריכה לפתח חזית הגנתית מפני מתקיפיה מחוץ ומבית:
"אוי לדור ששופט את שופטיו" (רות רבה, פרשה א')
9. מתמנים אנו לשופטים בסמוך ליום הזיכרון וליום העצמאות. מבקש אני לסיים דבריי בשירתו הלאומית הנפלאה של נתן אלתרמן, שייחס חשיבות כה רבה ל"מאזני המשפט", ל"כס השופט" ול"חרבו". לדעת אלתרמן, הקמת המדינה מהווה את לידתו או תקומתו מחדש של עם ישראל, ואולם אַל לה לתקומת "הממלכה" לטשטש את ייחודה ההיסטורי של האומה היהודית המתחדשת - שיסודה ב"תאוות הדרור", ב"משפט הצדק" ובכך ש"הלכות מוסר חייו של היחיד היו גם חוקתה" ("עיר היונה"). וגם אם "המום המוסרי" יפריע במקצת - חובה לשמרו:
"אַך הָאֻמָּה הַזֹּאת הַמִּתְנַעֶרֶת
קְצָת קָט תוֹסִיף-תִּצְלַע עַל יְרֵכָהּ.
גַּם בְּצַמַּח לָהּ גּוּף חָדָש מֵאֶרֶץ
עוֹד בָּהּ יֻכַּר, גַּם בְּלֶכְתָּהּ בַּסָּךְ
הַמּוּם אֲשֶר טָבַע בָּהּ הַמַּלְאָךְ."
הכוונה כמובן למאבקו של יעקב אבינו במלאך, בנחל יבוק. האין צליעתו של יעקב מזכירה את פסיקתו של הנשיא ברק על כך שלא פעם נלחמת הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור?
האין אנו שומעים את הד פסיקתו המודרנית של בית המשפט העליון בדברי המשורר:
"לֹא בַּשָּלוֹם כִּי בַּפְּלָדִים
נוֹצַרְתְּ אֲבָל בְּקוּם שוֹפֵט
גַּם דִּין הַמִּלְחָמָה הוּא דִּין!
בֵּין מַמְלָכוֹת בְּקוֹרוֹת עֵת
רַק אַתְּ - נוֹפְלַיִךְ לָךְ עֵדִים -
בִּקַּשְתְּ עַד קֵץ, לָקוּם בָּאֵת
וְלֹא בָּחֶרֶב. אךְ צְמָדִים
עָלוּ בָּךְ שַחַר וְכוֹרֵת".
["המלחמה נגד הטרור היא גם מלחמתו של המשפט כנגד הקמים עליו... מדינת ישראל היא מדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים. הקמנו כאן מדינה שומרת חוק, המגשימה את יעדיה הלאומיים ואת חזון הדורות, והעושה כן מתוך הכרה בזכויות האדם בכלל, וכבוד האדם בפרט, והגשמתם..." (בג"ץ 3451/01).]
9. נסיים במה שפתחנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על הדין על האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח): אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (אבות א, י"ח).
"ושלושתן דבר אחד הן: נעשה הדין נעשה אמת, נעשה אמת נעשה שלום" (ירושלמי תענית, פרק ד; מגילה, פרק ג).
