חסימות כבישים או הסברה? <br>

לאחרונה שומעים הרבה מאנשי רוח כי אין טעם למאבק כוחני נגד ההינתקות. ילדותי לחשוב - כך הם מסבירים ביישוב דעת של זקנים - כי המיעוט יוכל לאלץ המונים להסכים ולהתרצות שדברים יקרו אחרת מרצונם, ואפילו לו יצוייר שהרבים יכנעו לעקשנותו של המיעוט, הרי אין בתוצאה הזאת שום חן וטעם טוב, ושום יתרון, ולטווח ארוך נזקה גדול מתועלתה. לכן, הדרך הנכונה היא הדרך הארוכה, דרך השכנוע וההסברה, אשר ירוממו את הנפשות אל חזון גדול, עד שמרצון ובשמחה יבוא השינוי הפנימי בעם.

נראה שהגישה החכמה הזאת מציירת לפניה המונים השוקלים בדעתם לכאן ולכאן, ובאים להכריע מתוך עמדה מושכלת. אבל זהו ציור מלאכותי. ההמון מיטלטל "אל אשר תהיה שמה הרוח ללכת", כפי שמנוסה כל אחד העוסק בפוליטיקה וב"רצון הצבור".

אמנם, קביעה זו אינה באה להציג את ההמון כשטחי, ואינה בהכרח קביעה מתנשאת, זאת לפי שלהמון יש חושים מחודדים שהחכמים פעמים רבות איבדו אותם, ונהייתו לכיוון מסויים מעידה כי שם הוא מוצא חיים.

לדוגמא, ההסתכנות המטורפת לכרות שלום עם אוייבים ששנאתם ממשיכה לבעבע, לא מתוך רציונל מפוכח היא באה. ההמון חש כי אם הדברים ימשיכו להתנהל כפי שהתנהלו עד עתה, לא יהיה יותר טעם לקיום, ובלא תקוה לשמחה אין כח למאמץ הנדרש כדי להתקיים פה. הידיעה העמוקה הזאת על הידלדלות מאגר הכוחות הפנימיים היא הדוחפת - פעמים רבות שלא במודע - להמר הימורים מסוכנים, שמא כך יבוא השינוי הגואל.

מנגד, כיוון שאנשים קוראים את המצב בו הם נתונים, ונראה להם שהם מכירים את עצמם, לפיכך לא יועיל שיבוא מישהו ויצייר להם באופן מושכל שצריך ומתאים כי השינוי יהיה בכיוון היהודי, שצריך ומתאים כי נעלה על מסלול של גאולה. האנשים אינם מסוגלים לחבר את המסלול הזה אל המקום בו הם נמצאים, ואינם מוצאים בתוכם את התנופה להמריא עליו.

הדרך למהפכה עוברת לכן בהתעוררות של כוחות חיים אחרים מאלו שאנשים רואים בסביבתם. החיות היא המדבקת, היא המולידה תחושה שאפשר גם אחרת, והיא המנערת מן האפאטיות ש"זה מה שיש, וכל פעולה תיתכן רק מתוך היגררות אחרי המוסכמות". כל זמן שהאלטרנטיבה שבידנו להציע שרויה במרומי המחשבה, חשודה היא בצדק כבלתי רלוונטית, ככזו שאינה נוגעת בחיים ואין בידה להחיות. "כל חי מתנועע", החיות מורגשת בפעולה, ובפרט בפעולה שיש בה התגברות והכרעה. עולם המחשבה נתפס כמרחב בו הכל אפשרי, ובו מבנים משוכללים מתחלפים להם זה בזה באין מפריע, אבל גם באין איכפתיות, ורק הפעולה המכריעה ממחישה כי המחשבות שמאחוריה נושאות חיים.

החיות מופיעה ומתבלטת בגבורה, כמו הצבע האדום שמבטא גבורה ומכניס חיות לכל תמונה שיש בה צבעים אחרים (אדום הוא הצבע המטהר מטומאת המוות והחידלון, כמו שרואים בפרה אדומה, ובטהרת מצורע על-ידי שני תולעת). מי שמוכן להילחם מעיד שיש לו על מה להילחם, כי בנפשו הוא. צבור שקם להגן על צפור נפשו מעיד כי נפשו אכן רוטטת ומפרפרת, כי חזונו עליו הוא מחנך אינו חזון שזר להווה וליום-יום שלו, אינו חזון הקורץ כאילו מן ההווה אין לו ציפיות שונות מציפיותיהם של כל המפוכחים-מיואשים.

כאשר גבורה כזאת מתעוררת, וכאשר ההצלחה מתחילה להאיר לה פנים, ולו בגלל האנמיות והחולשה הפנימית של המתנגדים, מתברר לפתע כי הנה 'עברים יוצאים מן החורים', כמסופר שלאחר שהאירה ההצלחה פנים ליונתן, בהסתערו לבדו עם נערו על הפלשתים, אזי "העברים [ש]היו לפלשתים כאתמול שלשום, אשר עלו עמם במחנה סביב [העברים הם אותם מבני ישראל ששרתו את הפלישתים]", הנה "וגם המה להיות עם ישראל אשר עם שאול ויונתן".

רוח התנ"ך והאמונה שבגלות

אמנם נכון לטעון כנגד האמור כאן שלעיתים גם חוסר המעש מבטא גבורה - "איזהו גיבור - הכובש את יצרו", והאיפוק - שיכול להתפרש בחוץ כבטלנות - טוען את נושאו באנרגיה רבה, כמים המצטברים לפני סכר, ודוקא הסבלנות הזאת תצמיח לנו בבוא העת את כח הפעולה הגדול ביותר. לכן, אף כי אין זה מוכח שהשקיעה בעולם המחשבה מלווה בהתאפקות פנימית, ואף לאדם ביחס לעצמו קשה לברר עד כמה הוא מתעצם ועד כמה הוא נח, בהיותו יושב ולא עושה, ובהיותו מדבר ולא פועל, בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעצמה הגלומה באפשרות להיטמן במערה.

אכן, נראה כי היחס בין פעולה וגבורה אקטיבית, לעיסוק העיוני בתאוריה אמיתית שעדיין אינה בשלה להופיע בעולם המעשה מזכיר את היחס בין רוח התנ"ך לרוח תקופתם של חז"ל. התנ"ך הוא ספר הפעולה של "ה' איש מלחמה", וההתקשרות לה' מופיעה בו דרך הנכונות להלחם בשמו, ואילו אצל חז"ל מתגלה גבורת האיפוק - "הן הן גבורותיו, ששומע חרפתו ושותק" למרות שגויים מקרקרים בהיכלו.

מי שמאמין כי קרה משהו בתולדות הרוח הישראלית, וזו כבר אינה מסתגלת לגלות ולהמתנה הפסיבית שמאפיינת אותה, הוא יודע שגם עם ישראל בכללו לא צפוי להתעורר בלא שידליק אותו כח פעולה, והוא אף יודע שכל שכן יראי ה' עצמם, אם יאחזו כעת בסגנון המואס בפעולה (וכל פעולה משמעותית הריהי עימות עם המציאות, כל עוד זאת אינה מתוקנת), לא יחזרו בזה על יראת השמים של הגלות, הממתינה בהכנעה, אלא ילכו ויתנוונו, שהרי "כל זמן מאיר בתכונתו". בזמן כזה, בו עם ישראל אינו שרוי בקפאון, אשר אם יופשר יחזור ויתייצב לפנינו העם החי והמקורי, אלא מצוי בתוך תהליכים פעילים הרסניים, ונוטל חלק בתמורות ההסטוריות, הנסיון לדבוק בתורת הגלות המתאפקת נראה מלאכותי ונטול יושר פנימי.

אמור מעתה, בימים טרופים אלה ההסברה אמנם יקרה וחשובה, וצריך שהמעשים יוארו באור של דעת, אבל אין ההסברה יוצאת מגדר תאוריה שלא נוסתה כל עוד אין מוחש כי התכנים הפנימיים הללו מולידים כחות חיים ביהודים להקהל ולעמוד על נפשם. יפה לנו פעולת גיבורי בית ראשון עם עמקות העיון וההסברה של חכמי תורה שבע"פ, ורק מצרוף שניהם יבנה הבית השלישי.