להלן שש הערות והארות שלי על דברים שנאמרים בלהט האינתיפאדה האחרונה סביב המינוי של
גל הירש למפכ"ל המשטרה.
הראשונה: השר ארדן ואנשי לשכתו, ובעקבותיו כמה אנשי תקשורת מלחכי פינכה, באו ועשו את ההשוואה הבאה: לא רק אצל גל הירש חטפו חיילים. גם אצל האלוף
אביב כוכבי, בהיותו מפקד אוגדת עזה, חטפו את
גלעד שליט, והיום מדברים עליו כמועמד לתפקיד הרמטכ"ל. רוצים לומר: גם גל הירש נועד לגדולות ומחטיפת החיילים באוגדתו בגבול לבנון, אין להסיק דבר רע. ובכן, לדעתי נעשה כאן ממש מעשה נבלה בהשוואה הנואלת הזאת. דומה הדבר שמשווים בין שני בני אדם ומוצאים דמיון ביניהם, מכיוון ששניהם אוכלים ארוחת בוקר וגם שותים בה קפה. אין שום מקום להשוואה בין שני המקרים, השונים לחלוטין האחד מהשני. סיפור חטיפת שליט נחקר על-ידי ועדה בראשות האלוף (מיל.)
גיורא איילנד. האלוף כוכבי לא הואשם בכלום! האוגדה נקטה בכל הצעדים הנדרשים בעקבות התרעה, והחטיפה צלחה בגלל כשל טקטי מקומי.
השנייה: בלהט ההגנה על המינוי ודברי השבח להירש, דומה שלפתע פתאום דוח של ועדה צה"לית בראשות האלוף
דורון אלמוג, כאילו נזרק לפח אשפה, כאילו אין לו ערך. הוא הדין בדוח הוועדה בראשות האלוף (מיל.) יורם יאיר (יא יא) שחקרה את תפקוד האוגדה של גל הירש במלחמת לבנון השנייה. מדובר בקצינים מעולים וישרים, ובדוחות הכי מקצועיים שיכולים להיות. אבל, מה לדוחות הללו מול מליצי יושר בדמותם של שופטי בית המשפט העליון הטוענים ש"נעשה עוול" לגל הירש. המדהים ביותר הוא השופט (בדימוס) חשין. הוא לדבריו בדק את כל החומרים בתקשורת שעסקו בנושא גל הירש והגיע למסקנה הנחרצת של "זכאי"! אילו היה מדובר במקרה משפטי, הייתי כמובן מבין. ובכלל, שופטים עוסקים ב"ראיות" ולא בקלישאות. ולא רק זאת. למה דווקא בימים אלו התגלה האור הגנוז לשופט ווינוגראד על העוול שגרמה הוועדה שבראשותו לגל הירש? סהדי במרומים שאילו השופטים העליונים שלנו היו מכים על חטא על פסקי הדין השגויים שלהם, ונותנים לכך ביטוי פומבי רעשני, כי אז כל יום הייתי מסיר בפניהם את הכובע.
השלישית: לפתע פתאום הפכו את גל הירש לסמל הכישלון הצבאי במלחמת לבנון. אומנם גל הירש לא הצטיין במלחמה, אבל להפוך אותו לסמל? להפוך מפקד אוגדה למשל ושנינה כאחד מאבות הכישלון של כוחות היבשה? מי הוא לעומת ראש הממשלה,
אהוד אולמרט, שהוציא את עם ישראל למלחמה ככה סתם, בלי לדעת למה, בלי לדעת מה מוכנות הצבא, בלי לגייס מילואים? מי הוא לעומת הרמטכ"ל, חלוץ, שעבורו צבא היבשה היה בבחינת נעלם? ומי הוא לעומת אלוף פיקוד צפון, שסגן הרמטכ"ל בא למעשה להחליפו? למה להפוך את גל לשעיר לעזאזל?
הרביעית: להביט כיצד עיתונאים אינטרסנטים בוחשים בקדרה, משבחים ומחרפים את גל הירש, במחי מקלדת - זה משעשע ומעציב כאחד. והכי מעציב זה לקרוא כיצד עיתונאים, שאינם מגיעים לקרסולי הירש, לועגים לו ואף מאשימים אותו ביחס אכזרי לפלשתינים המסכנים. רשעים!
החמישית: קשורה למילת הקסם "תרבות ארגונית". מה מדהים וגם משעשע אותי? שכל אלו שהתאגדו נגד גל הירש הם אלו ש"תרבות ארגונית" היא מהם והלאה, או ביתר דיוק: הם המותג המנוגד ל"תרבות ארגונית". הם אלו שהמושג ערכיות אינו דר בכפיפה אחת עמם. מנגד, השר ארדן רוצה להביא גואל ל"תרבות הארגונית" הקלוקלת של משטרת ישראל. יפה! אבל מה לגבי ה"תרבות הארגונית" של ממשלת ישראל וכל מוסדותיה? לא ראיתי שמינו בכיר אחד של ראש ממשלת ישראל שלא אופיין בתרבות ארגונית נפסדת. ומהצד השלישי, דווקא גל הירש לוקה במרכיב המרכזי של "תרבות ארגונית" והוא: שפה ברורה לכל השומעים, קצרה ובעיקר - תכליתית.
וכאן להמחשה סיפור קצר. מספרים שפעם בא לספרטה ספורטאי מאתונה, שהלך בשוק והתרברב: "קפצתי לגובה של שני מטרים"! ממענו לו אנשי ספרטה: "כאן ספרטה, לא אתונה. קפוץ!
והשישית: היא דעתי. האם לפנינו דוגמה לבחירה נועזת, מקורית, "מחוץ לקופסה" (כמו שטוענים התומכים), או שאנו עדים לבחירה נועזת אבל כושלת, ובהליך פגום (כפי שזועקים המתנגדים)? אין לי תשובה ברורה. השכל הישר וקצת ניסיון חיים אומר לי כך: מוכרחים אדם מחוץ לשורות המשטרה! רוצים את גל הירש? תנו לו ל"התבשל" כמה שנים בתוככי המשטרה, ונראה איך הוא יתאקלם וילמד. אבל כאן גם קבור הכלב: ועד אז מי ינהיג את המשטרה שלנו?
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
