אנו עומדים בפיתחה של שנה חדשה, שנה של לבטים, ולעתים כעסים, אך בהרימנו את עינינו קדימה, מתגלה לנו התקווה במלוא תפארתה, עתיד יפהפה מצפה לכולנו אם נשתדל לעשות את הטוב, לכבד ולהאמין בכוחנו ולשמוח בחלקנו באשר הוא!
אני נוהגת להיתלות באילנות גבוהים, וכפולקלוריסטית ומספרת סיפורים עממים, אזני קשובה למה שהזקנים סיפרו פעם, סיפורים שעברו מדור לדור, מאב לבנו ומאֵם לבתה. לא בכדִי אותם סיפורים שסופרו אז, שרדו עד היום וממשיכים לספרם גם לדורות הבאים, כי יש להם מטרה: לימוד הדור הצעיר מניסיון ה"גדולים", דרכי פעולה להיטיב את המצב בו היחיד והרבים נמצאים ו"חזרה בתשובה", כדי לקיים את הטוב עבור זולתנו ועבור עצמנו.
אני דור רביעי של מספרי סיפורים והוריי היו נוהגים לספר לי סיפורים על-מנת למנוע ויכוחים מיותרים בינינו, להגיע להבנה עמוקה של הבעיה ולפתוח הצוהר ממנו ניתן לצאת מהבעיה, מבלי לבייש אף אחד מהצדדים.
מה ילד יום
הסיפורים עזרו לי מאד, ברוב המקרים, חסכו הרבה כאב לב ונטעו תבונה בלבי לעתיד. הסיפורים העממיים מלאֵי תבונה ושזורים בהומור, לעיתים ציני, ותפקידו לרכך את התוכחה שבסיפור ולהביא את הקורא/השומע להרהר שוב בדברים שנאמרו לו, כי אף אחד מאיתנו לא יודע מה ילד יום.
אותו ביטחון שיש לאנשים בעלי המאה, או בעלי השכלה ומעמד, אינו יכול לערוב לכך שמצבם יהיה איתן גם למחרת היום. כשנתקלתי בחיי באנשים המדיפים ריח של "אני ואפסי עוד", שאלתי אותם כבדרך אגב, אם יש בידם מכתב חתום מהקב"ה שהם יחיו מחר? הם הביטו בי בתמיהה מהולה בלעג וענו בשאלה: "רגע, ולך יש מכתב כזה?". כמובן שהשבתי שלי אין צורך במכתב, כי בשונה מהם, איני מתהלכת עם מבט מלא גאווה שאומר, "אני ואני... ובלתי עוד!"
הסיפורים העתיקים הנוגעים לנו, בני האדם, חוצֵי גבולות, עדות, שפות ועמים, מורים לנו את הדרך הנכונה ללכת בה. כל שעלינו לעשות הוא, לקרוא/לשמוע אותם וללמוד!
אביא לפניכם סיפור חב"די, שקראתי באינטרנט ושעיבדתי אותו לחרוזים, ל
כבוד חג ראש השנה תשע"ו, שבה נצפה לתשועה והקלה בכל מצוקותינו מבית ומחוץ, ולקראת יום הכיפורים בו נתפלל למחילה גמורה על כל החטאים שעשינו השנה ובכלל.
הֶעָשִׁיר שֶׁאִבֵּד כָּל תּוֹחֶלֶת / סיפור עָם
עיבוד לחרוזים: שמחה סיאני
הגהה וניקוד: ד"ר אורי מלמד
בְּעִיר אַחַת גָּר אָדָם עָשִׁיר
שֶׁלֹּא תָּרַם לְאִישׁ אֲפִלּוּ גַּרְגִּיר
וּמִי שֶׁבָּא אֶל בֵּיתוֹ לְבַקֵּשׁ מַתָּת,
פָּטַר אוֹתוֹ הַלָּה בְּאוֹתוֹ מִשְׁפָּט:
"אֶתֵּן לְךָ, אֲדוֹנִי, פְּרוּטָה אוֹ שְׁתַּיִם,
אִם תַּבִּיט לִי עַתָּה יָשָׁר בָּעֵינַיִם;
וְתֹאמַר שֶׁהִתְיָאַשְׁתָּ מֵהַחַיִּים כָּלִיל
וְאָפְסָה כָּל תִּקְוָה לְהִנָּצֵל בַּעֲלִיל!"
כָּךְ אָמַר הֶעָשִׁיר לְכָל הַבָּא אֶל בֵּיתוֹ
וְשִׁחְרֵר עַצְמוֹ מִלָּתֵת נְדָבָה מִפִּתּוֹ!
פַּעַם אַחַת רָאָה הֶעָשִׁיר עָנִי מֻטָּל
בְּתוֹךְ הָאַשְׁפָּה וְהַסְּחִי מְגֻלְגָּל.
"הִנֵּה הָאִישׁ שֶׁאִבֵּד כָּל תִּקְוָה!" -
כָּךְ הִרְהֵר הֶעָשִׁיר בְּלִבּוֹ וְקִוָּה
שֶׁדְּמָעוֹת בְּעֵינֵי הָאִישׁ יֶחֱזֶה
וְהוֹשִׁיט לוֹ מַטְבֵּעַ שָׁחוּק שֶׁכָּזֶה...
- "קַח, עָנִי, כִּי מַצָּבְךָ אַחַר יֵאוּשׁ
וּמָעָה מִיָּדִי בְּוַדַּאי לָקַחַת תָּחוּשׁ"
- "טָעוּת, אֲדוֹנִי, מַצָּבִי טוֹב מִמַּצָּבְךָ".
הֵשִׁיב לוֹ הָרָשׁ בְּחִיּוּךְ וּבְבִטְחָה:
- "לִי דַּוְקָא יֵשׁ לְמַה לְקַוּוֹת בֶּעָתִיד
אוּלָם אַתָּה, רַב יְהוּדִי, לִבִּי מַרְטִיט
בְּלִי סָפֵק אִבַּדְתָּ כָּל תּוֹחֶלֶת בְּחַיֶּיךָ,
כִּי מְיֹאָשׁ לַחֲלוּטִין הוּא מַבַּט עֵינֶיךָ"
הִתְבּוֹנֵן בּוֹ הֶעָשִׁיר כֻּלּוֹ נִדְהָם
וּמֵרֹב פְּתִיעָה קוֹלוֹ נָגוֹז וְנָדָם.
אַחַר כָּךְ הִתְעַשֵּׁת וְגָעַר בַּדָּל:
"נְדָבָה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ, אִישׁ אֻמְלָל,
וְאַתָּה מְקַלֵּל אוֹתִי? מִי אַתָּה בִּכְלָל?!
לֹא אֶחְפֹּץ לִשְׁמֹעַ דְּבָרֶיךָ, חֲדָל!"
הִבִּיט בּוֹ הֶעָנִי וְעָנָה לוֹ חִישׁ:
"חָלִילָה וְחָס, אֵינִי מְגַדֵּף אִישׁ;
שְׁבִיב תִּקְוָה יֵשׁ לִי, כָּאָמוּר בִּתְהִלִּים.
כָּךְ אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ, בֶּן הַמְהֻלָּלִים:
'מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן'
בּוֹרֵא עוֹלָם עוֹד יְרוֹמְמֵנִי מִגֵּיא הַבִּזָּיוֹן;
יֵשׁ לָאָדָם תִּקְוָה כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי,
רַק לַמֵּתִים אֵין תּוֹחֶלֶת בָּעוֹלָם, וְדַי!"
- "אִם כָּךְ, מֵעַתָּה אֶתֵּן צְדָקָה לַמֵּתִים!"
אָמַר הֶעָשִׁיר, וְאֶת דִּבְרֵי הָרָשׁ הִפְנִים.
הוּא חָשׁ לְבֵית הָעָלְמִין וְחָפַר בּוֹ בּוֹר,
וּסְכוּם כֶּסֶף נִכָּר שָׁם טָמַן בְּמִסְתּוֹר!
עָבְרוּ שָׁנִים מֵאָז אוֹתוֹ מִקְרֶה מוּזָר
וְגַלְגַּל הַחַיִּים סוֹבֵב קָדִימָה וְחָזַר...
בֵּינָתַיִם יָרַד הֶעָשִׁיר מִנְּכָסָיו
וְהָפַךְ דַּל וְאֶבְיוֹן, לְגוּפוֹ רַק מִכְנָסָיו.
הוּא כְּבָר אִבֵּד זִיק תִּקְוָה בַּחַיִּים
וְנִזְכַּר בֶּעָנִי שֶׁפָּגַשׁ בְּיוֹם מִן הַיָּמִים;
זֶה שֶׁהֶעֱמִידוֹ עַל הַתּוֹחֶלֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה
וְנִזְכַּר כִּי בִּשְׁעָתוֹ קָבַר סְכוּם גָּדוֹל שֶׁכָּזֶה...
מִהֵר אֶל בֵּית הַקְּבָרוֹת לִמְצֹא אֶת הַפִּקָּדוֹן
אוּלָם בְּטֶרֶם הִגִּיעַ לַכֶּסֶף, עֲצָרוֹ פִּתְאוֹם אָדוֹן
הֲלֹא הוּא שׁוֹמֵר בֵּית הַחַיִּים, וֶהֱבִיאוֹ לַשּׁוֹפֵט:
"הוּא בִּקֵּשׁ לִשְׁדֹּד קְבָרִים וּמְצָאתִיו מְשׁוֹטֵט..."
טָעַן הַשּׁוֹמֵר, וְהֶעָנִי הִשְׁפִּיל מַבָּט וְנִכְלָם
וּמַעֲשֵׂה תְּרוּמָתוֹ לַמֵּתִים סִפֵּר לְכֻלָּם!
הֶאֱזִין לוֹ הַשּׁוֹפֵט וּבְעֵינָיו עָלוּ דְּמָעוֹת:
"אַתָּה זוֹכֵר אוֹתִי?" - שָׁאַל אֶת הֶעָנִי רַכּוֹת
וּכְשֶׁעָנָה הֶעָנִי בִּשְׁלִילָה וְתָמַהּ עַל הַתְּגוּבָה,
אָמַר לוֹ הַשּׁוֹפֵט: "אֲנִי אוֹתוֹ עָנִי, בַּעַל הַתִּקְוָה.
אַתָּה רוֹאֶה? מֵעָפָר הֱקִימַנִי הַיּוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים,
וּמִמְּךָ לָקַח אֶת כָּל הָרְכוּשׁ וְהַמְזֻמָּנִים.
מִכָּאן וְאִילָךְ בְּטַח בָּאֵ-ל, וְהוּא יְהִי עִמְּךָ.
וְעַתָּה, אֲנִי מַתִּיר לְךָ לִטֹּל אֵת כַּסְפְּךָ
וּמַזְכִּירְךָ, שֶׁצְּדָקָה וּמִשְׁפָּט קְשׁוּרִים יַחְדָּיו.
שׂוּמָה עָלֶיךָ לְסַיֵּעַ לְאַחֶיךָ לַעֲנִיֶּיךָ מֵעַכְשָׁיו;
כְּכָל שֶׁתַּעֲנִיק יוֹתֵר, תֵּהָנֶה מִטּוּב הָעוֹלָם,
כִּי זוֹ דַּרְכּוֹ שֶׁל יְהוּדִי מִנִּי אָז וְעַד הָעוֹלָם!
