הסגנון הוא האדם; הסגנון הוא גם העם

בשיח הציבורי אצלנו, מקומה של המלחמה בולט ביותר; פעם השתמשו במונח זה רק ביחס למלחמה נגד השכנים הרעים, אבל לאט לאט, כמעט בלי שנרגיש, השתלט מונח זה על כל ההוויה הציונית.

לא נראה לי שצריכים דוגמאות, אבל נביא כמה, שיהיה ברור על מה מדברים; בין המלחמה בטרור והמלחמה בתאונות הדרכים, יש גם מלחמה באלימות, ובהפרות הסדר, ובסמים, ועוד כמה וכמה מלחמות שלא ננסה למנות כי אין צורך; אנחנו מתייחסים לעיקרון ופחות לפרטים.

גם לא ננסה להוכיח שהמלחמה קיימת רק במלים, בעוד במציאות – קיימים בעיקר מחדלים, כי אנחנו מניחים שאת העובדות – פחות או יותר, כולם מכירים. אנחנו מתעניינים בשאלה, האם אופי החברה שלנו הוא שיצר את השפה הזאת, המוזרה בעינינו, או שמא השפה היא המשפיעה ומעצבת את אופיינו כחברה?

ונא לא לפתח ציפיות לגבי ההמשך; אין בדעתנו להעמיק בחקר השפעת השפה על עיצובו של העם; כבד מדי הדבר. אבל בימים אלו של הכנה לחג מתן תורה, מן הראוי להתבונן מעט גם במלים המעצבות את חיינו, או למצער חושפות את אופיינו. ואם יורשה לי, הקדמה קצרה בנימה אישית: אחד מזכרונות הילדות הקדומים שלי, הוא המונח המלחמה בבערות. כיום אני מבין שיש קשר הדוק בין אותה מלחמה לבין הקיטוב החברתי ההולך ומחריף, אבל קצר המצע מלהרחיב. רק נזכיר את המובן מאליו, המקדש מלחמה נגד משהו – עושה זאת מתוך ביטחון כי לו לבדו כל הצדק, ואין לאחרים עִמּו.

כהכנה לחג מתן תורה, החג בו נולדנו כעם, ננסה לבדוק מהי השפה הנכונה בה יש להשתמש, וממילא מהם המעשים שיש לנקוט כדי להבריא את החברה החולה שלנו. שהרי כבר ברור כי לא המלחמה בסמים מרפאה את נגע הסמים ולא המלחמה בתאונות הדרכים מצילה חיי אדם בכבישים. אז מה כן ירפא ויציל?

את שתי הרשימות האחרונות סיימנו בקריאה להתמקד באהבת ישראל כדרך לריפוי החוליים החברתיים. נתבקשנו להציע הצעות מעשיות והבטחנו לנסות.

בשורות הבאות ננסה לעמוד (לפחות להתחיל) בהבטחה, אבל נא לא לצפות להצעות בתחום הטכני. אנחנו טוענים כי מה שחסר אצלנו בכל התחומים זה קצת נשמה; קצת יותר רגישות לזולת, ובזה נתמקד בע"ה. הצדדים הטכניים עם כל חשיבותם, נגזרים מעקרונות היסוד; כשנסכים על עקרונות היסוד, יימצאו גם הפתרונות הטכניים. להבהרת דרכנו, ניעזר בשני גדולי ישראל מהדור שלפני חורבן בית שני, הלל ושמאי.

שמאי מייצג את קו הגבורה, קו ההגבלות והאיסורים. שמו מעיד עליו כי כל ימיו עסק בשמאות. אצלו, כל צעד חייב להתאים מיד ובשלמות למסגרת הכוללת, אחרת הוא פסול. נלחמים במה שנראה שלילי, בלי לבדוק שמא ניתן לנצל את המניע החיובי, כדי להטות את העשיה לכיוון החיובי.

לעומתו, הלל מייצג את קו החסד, קו האהבה. הוא רואה את המניע החיובי, מתייחס אליו, ומשתמש בו כדי להטות את הפונה לכיוון הנכון.

האבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, היא אבחנה דמיונית עד שקרית; השאלה היא איך מבהירים עובדה זו לזולת, אם בכלל. (שבת, לא/א) ת"ר: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי; אמר לו, כמה תורות יש לכם? אמר לו שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. א"ל, (על תורה) שבכתב אני מאמינך, ושבעל פה איני מאמינך; גיירני על מנת שתלמדני (רק) תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל (באותה הצעה,) גייריה. יומא קמא אמר לו (הלל) א"ב ג"ד. למחר אפיך ליה (את שמות האותיות). אמר לו, והא אתמול לא אמרת לי הכי? אמר לו, לאו עלי דידי קא סמכת (בשמות האותיות)? (אם כך, לעניין תורה) דעל פה, נמי סמוך עלי.

נראה סיפור נוסף בסידרה זו המופיעה בגמרא ברצף, ואולי נבין יותר טוב מהי הדרך בה עלינו ללכת. והפעם, האם יש איזה עיקרון יסודי, אחד, שעליו בנויה התורה כולה?

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי; א"ל גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה; אמר לו, דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך (כל השאר –) פירושה הוא; זיל גמור.

מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך

אצלנו נוהגים לצטט רק את החלק הראשון של מאמר הלל: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה.

ציטוטים חלקיים נהוגים אצלנו כדבר שבשיגרה. בציטוט חלקי כידוע, מחטיאים לחלוטין את כוונת המשורר, מעוותים את המסר ומגיעים לתוצאות הפוכות מאלה שנובעות מן הציטוט המלא.

כאשר אותו נכרי ביקש משמאי: גיירני על-מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת, הוא ביקש, כאמור, עיקרון יסודי אחד שעליו יושתת הכל. שמאי הדף אותו מלפניו, כי התורה היא תורת אמת רק בהיותה שלמה עם כל המצוות הכלולות בה.

הלל, כמובן, אינו חולק על שמאי בנקודה זו; הוא אמנם מציע את העיקרון היסודי אבל באותה נשימה הוא ממשיך: ואידך (כל השאר –) פירושה הוא; זיל גמור. זהו אמנם עיקרון יסודי, אבל הוא חלק ממארג הכולל את כל התורה כולה. בלי המארג כולו – גם העיקרון הזה לא שווה הרבה.

אלא שגם ההפך נכון; בלי להתייחס לעיקרון זה כאל עקרון-יסוד, גם כל היתר לא שווה הרבה.

די מובן מדוע אנחנו מעדיפים לצטט רק את החלק הראשון ממאמרו השלם של הלל; חלק זה, כשהוא מנותק מן ההמשך, לכאורה מסתדר מצויין עם הגישה האינטרסנטית השלטת במחוזותינו. אבל זה רק לכאורה.

כי הלל לא אמר 'אל תעשה כדי שלא יעשו לך או כדי שלא תינזק'. הלל מבקש שיקול דעת הרבה יותר פנימי ואמיתי מאשר השיקול האינטרסנטי; הוא מבקש שכל אחד יעמיד את עצמו במצבו ומעמדו של הזולת, ויבדוק איזה יחס היה הוא מבקש, אילו היה במעמדו של הזולת.

הסתכלות כזאת היא ההפך הגמור ממלחמה; הסתכלות כזאת היא הסתכלות של אהבה המביאה לאחווה ורעות. כמעט כל אחד מוכן לעשות הרבה דברים בשביל הזולת; תשאלו את הפוליטיקאים. אבל לוותר על משהו למען הזולת – זה כבר הרבה יותר קשה, ואת זה בדיוק מבקש הלל.

נראה כעת את הסיפור הפותח את סידרת הסיפורים על הלל, ואולי כך נבין טוב יותר מהי הדרך בה יש ללכת. מדובר בשני משועממים שהימרו בשאלה אם ניתן להרגיז את הלל.

ת"ר, לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה; אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהם אני אקניטנו.

אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו; הלך (המהמר) ועבר על פתח ביתו. אמר, מי כאן הלל? מי כאן הלל? (באמצע המקלחת) נתעטף (הלל) ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? א"ל שאלה יש לי לשאול. א"ל שאל בני שאל; מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? א"ל בני, שאלה גדולה שאלת; מפני שאין להם חיות (-מילדות) פקחות.

הלך והמתין שעה אחת. חזר ואמר, מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו; אמר לו בני, מה אתה מבקש? א"ל שאלה יש לי לשאול; א"ל שאל בני שאל; מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו בני, שאלה גדולה שאלת; מפני שדרין בין החולות.
הלך והמתין שעה אחת. חזר ואמר, מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו; א"ל בני מה אתה מבקש? א"ל שאלה יש לי לשאול; א"ל שאל בני שאל; מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? א"ל בני, שאלה גדולה שאלת; מפני שדרין בין בצעי המים.

אמר לו, שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו; א"ל כל שאלות שיש לך לשאול שאל. א"ל אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? א"ל הן. א"ל אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל. א"ל בני, מפני מה? א"ל מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז. א"ל הוי זהיר ברוחך; כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז, והלל לא יקפיד.

הלל מסרב להתרגש מההתגרות הבוטה, כי הוא מבין שמאחוריה מסתתרת מצוקה אמיתית; הוא מקיים בעצמו את מה שהוא מורה לאותו מתגייר, ומתייחס אל המתגרה בו כפי שהיה רוצה שיתייחסו אליו אילו הוא היה במצבו. בסוף הוא גם מצליח להעביר את המסר החינוכי: הוי זהיר ברוחך.

נו טוב, הלל היה מנהיג אמיתי שעלה לגדולה לא כי ביקש, אלא כי אחרים חשבו שהוא הכי מתאים.

דרכו של הלל היא הדרך שאותה עלינו לאמץ, כי חפצי חיים אנחנו. וכאשר נאמץ דרך זו, אז יתחיל להיות רק טוב ליהודים.