שנת לימודים חדשה בפתח. עברו כבר מעל לשלושים שנה מאז שאני הייתי זה שהולך לבית הספר בפעם הראשונה, ועברו כבר כמעט עשר שנים מאז שאני הייתי המורה, שהולך ביום הראשון לבית הספר. לפעמים התרגשתי יותר כמורה מאשר תלמיד.
אני זוכר את היום הראשון שלי בכיתה א' בבית הספר בן עטר. אז, הוא עוד היה במבנה הישן והמתפורר שבו נמצאת היום הצרכנייה של דימונה. הקירות היו נופלים בבעיטה קלה, והחלונות היו חלונות מסתובבים, מהסוג שמספיק מכה קטנה והחלון נופל לך על הראש במהירות. זה היה אפילו סוג של משחק. כשהמורה הוציאה אותנו מהכיתה (אז זה היה נוהל מקובל), החלטנו שאנחנו עדיין רוצים לראות מה קורה בכיתה, לכן קדחנו חור בקיר כדי להציץ. בקירות של בית הספר הזה, יכולנו לעשות את זה גם עם עט פשוט.
מאחורי בית הספר, ניצב לו עץ תותים שהיה מתקן משחקים מרכזי עבור ילדי בית הספר. שם הכרתי את החבר שלי, שליווה אותי אחר כך לאורך שתים עשרה שנות לימודיי, ועוד כמה שנים לאחר מכן. זה היה נורא פשוט ההיכרות בינינו. נעמדנו זה מול זה, שאלתי אותו אם הוא רוצה להיות חבר שלי, והתחלנו לדבר על ה"רובוטריקים". כשאתה ילד, זה נורא פשוט לרכוש חברים. רובוטריקים - וכבר יש לך חבר. מהעמודים שאמורים היו להחזיק את בית הספר עשינו קיר טיפוס, ועל מגרש האספלט שיחקנו שעות רבות של כדורגל. המגרש לא היה מקורה, ולא התאים למשחקי הכדורגל. מה שאומר שלא מעט ידיים וברכיים השתפשפו שם.
בחורף היינו יורדים קומה אחת למטה, כי הכיתות היו מוצפות במים, ואת שיעור הספורט עשינו במקלט חנוק וחשוך. בשער בית הספר ניצב ביתו של השרת - אז עוד קראו לזה שרת, היום, כיבסו את המילה הזו והיא כבר "אב בית" או "איש אחזקה". לא נעים לקרוא למישהו שרת. זה היה אדם נחמד ושמו יהודה. זה היה הנוהל פעם, ששרת בית הספר, יגור בסמוך לבית הספר. הייתה לו כלבה קטנה, וזוג אופניים שהיו הרכב שלו. כשכולם מספרים על המורה שהשפיע הכי הרבה על חייהם, יש כאלו שיכולים לספר על דמויות אחרות מבית הספר - לא בהכרח מורים - שזכורים להם לטובה מתקופת בית הספר.
בריטניקה לנוער
לי כילד, זו הייתה חוויה של ממש להיכנס לחדר של השרת ולשמוע אותן מדבר ב"סטנסיל". אותו נייר מודפס שהיה יוצא ע"ג נייר חלק, עם כיתוב בצבע סגול. אומנם מכונות צילום היו אז, אבל הכי פשוט היה לעבוד בסטנסיל. גם נייר פרגמנט היה אז. אותו נייר שקוף שאיתו היינו מסמנים מפות מאטלס גדול שהיה בספריה העירונית. היום אפשר לעשות את זה עם נייר אפיה. והיה נייר קרפ ובריסטול.
מדי חודש יצאנו בזוגות להכין עבודות שעשינו מתוך אנציקלופדיה, מילה גדולה שכבר נשכחה. "בריטניקה לנוער" או "אביב" כמו שהיה לי. מחפשים ערכים, קוראים אותם, מצלמים ומסכמים. הרבה לפני עידן הוויקיפדיה שהחליף את הכול. כמורה, לקח לי זמן עד שהבנתי, שהילדים של היום, כבר לא מבלים מספיק בספריות. שעבודות הכנה ועבודות סיכום, הם משהו שעושים מהמחשב בבית. בלי לקרוא ובלי להבין, רק "העתק והדבק". את שיעורי האומנות, כן, גם אני רקמתי בחוג אומנות, העברנו בלרקום תדפיס של תות על גבי רשת מפלסטיק, ובחוג שרטוט הסתובבנו עם מחוגה וסרגל טי. שיעורי המחשבים עם מחשבים מסוג "קומודור 64" ומשחקים בחד ממד.
את אותה המורה למחשבים, שהתעקשה שהמחברות שלה יהיו עטופות בעטיפה כחולה, והזמינה את ההורים של ילדים סוררים שכמוני לשיחה, כי היו להם עטיפות ישנות בצבע ירוק. ירוק כי זה מה שהיה בבית. את הספרים היינו עוטפים עם מעטפות שאיתם עטפו מתנות. גזרנו והדבקנו והעברנו מאחד לשני. עד שמשרד החינוך החליט שלא מלמדים באותם ספרים ובכך שירת את בעלי תעשיות הספרים. התחילו להוציא מהדורות על גבי מהדורות עם תוכן דומה אבל בשינויים קלים. והמורים שהתעקשו שנקנה את החוברת החדשה. ושוב זימנו את ההורים שלי, כי לא הייתה את החדשה.
את הימים בהם רצנו ל"מכלל" או ל"דורון", עם רשימות הספרים והיינו מחפשים את חוברות "יהיו לרצון אמרי פי". חוברות הכנה לשיעורי התורה שלנו. "מי אמר למי" והשלם את המשפט". אותם חוברות שתמיד התחלנו איתם בשמחה ואחרי כמה דפים, נשארו כמות שהם. ואז קנינו עוד חוברת. אני נזכר איך היינו עוברים על הרשימה הארוכה, מתוך תקווה שאת הספרים שרשומים שם יש לנו כבר בבית.
מועדון אחה"צ
מכלל הפכה לחנות אופטיקה או נסיעות או משהו אחר. דורות של ילדים שגדלו על המושג הזה של "ספרנית", "שרת" וחנות ספרים. וביום בהיר אחד כשברקע התחילה לקום תנועת
ש"ס והמהפכה החברתית שלה, העבירו את מבנה הסדנאות של בית הספר לידי רשת "אל המעיין", והוציאו אותנו הורים וילדים כדי למחות נגד הדבר. היום ניצב שם כולל גאון יעקב. המאבק האמיתי היה לא על המבנה אלא בין שתי השקפות. בין המפד"ל והמונופול שלה על הממסד הדתי, לבין משהו אחר וחדש עם נגיעות חרדיות ובעיקר ספרדיות. זה היה הרבה לפני שראשי ש"ס החלו להסתובב עם חליפות איטלקיות, חולצות עם צווארון גדול, ונעלי עקב שפיציים.
לא הבנתי למה אנשים דתיים מדברים כך ומפגינים כך נגד דתיים אחרים. אחרי שההפגנות שכחו וכולם התפזרו הביתה הגעתי למקום וביחד עם עוד חברים ייסדנו את מועדון אחר-הצהריים הראשון לילדים במקום. הייתי מספר חמש במועדון, עם מדריך נוער מקסים ושמו ידידיה ידעי, הגענו מידי ערב כדי ללמוד תהילים ופרקי אבות, לשחק טניס שולחן, ובעיקר כדי לא להסתובב ברחוב. מה שההנהגה הזקנה של המפד"ל לא השכילה לעשות עד אז. הם היו עסוקים בללעוג לזרם החדש הזה שעתיד להדיח אותם מהמעמדות השולטות בממסד הרבני והתורני של חיינו. זה ייקח כמה שנים עד שש"ס תהיה דומה למפד"ל הישנה. אז יגיעו חב"ד עם זרם משלהם.
