מקומה של התקשורת בעיצוב תחושת החרדה

כיצד קורה שכמה מפגעים יחידנים מערערים את ביטחונה של מדינה ושל עם שלם? הייתכן כי לפיגועי דקירה היה אפקט כה דרמטי עד כדי שיתוק עסקים ומסחר, כאשר קהל הלקוחות מסתגר בביתו ומדיר רגליו מהשווקים? יהיה זה נכון להניח כי מתחולל כאן במידה רבה תהליך תקשורתי, המזין תשומות המחוללות תגובת שרשרת המאיימת ליהפך ל-כדור שלג. מושג "גל טרור" הוא בעיקר יציר של התקשורת, וכדי לשמר אותו בתודעה הוא יפתח מהדורות חדשות, יהווה הצדקה ל"מבזקים פורצים" ולחריגה מלוח השידורים.

טרור הסכינים ופיגועי הדריסה הם הביטויים העיקריים של מה שמכונה "גל הטרור", המלווה את הווי חיינו בחודשיים האחרונים.

ריבוי האירועים ותדירות ביצועם שיוו להם דימוי של התקוממות בממדים שטרם ידענו כמותם, עד כדי שימוש בטרמינולוגיה של סכנה מוחשית לשרידותה של המדינה היהודית. ההיערכות התקשורתית במתכונת חרום ובמתאר של "גל פתוח" הוסיפו לכך נופך משברי ושידרו מציאות של אובדן עשתונות.

היו אף פרשנים שהזדרזו לקבוע בתודעה את המונח "אינתיפאדה שלישית", על כל המשתמע מכך בהקשר לממדי הארועים בזירה הפלשתינית, ויצרו זיקה כמו הכרחית בין האירועים לבין העדר תהליך מדיני.

הגם שהרקע המיידי להתפרצות פיגועי היחידים היה נהיר ובזיקה ישירה להכוונה, לדרבון ולהסתה מצד אנשי דת איסלאמיים על-רקע הקמפיין השקרי "הר-הבית בסכנה", לא היה בכך כדי לרסן את רואי השחורות בצידנו, שהתעקשו להטיח אשם בהנהגה הישראלית ולשרטט תרחישים מעוררי חרדה וייאוש.

מערכה כוללת

העובדה שכלי התקשורת הפלשתינים והערביים התגייסו כדבוקה אחת, לצורך מינוף הקמפיין והלהטת הרוחות ברחוב הפלשתיני הניעה שכבה רחבה מן ה"מיינסטרים" בחברה להאמין כי אכן "אל-אקצה בסכנה", ובכך הוסיפה נדבך של תפאורה מלאכותית לעיגון רושם של מערכה כוללת נגד ישראל.

הרגיעה היחסית שהושגה בהר-הבית הייתה אמורה לכאורה ליטול את העוקץ מהמוטיבציה המיידית להמשך ביצוע פיגועי יחידים; משלא קרה הדבר נראה כי בהוויה הפלשתינית לא נס ליחה של הילת הר-הבית, ואליה הצטרף הממד המיסטי של ההקרבה (בבחינת הגנה אישית- פיזית על המקום הקדוש), בפרט אם הקורבן בצד הישראלי הוא חייל או איש מערכת הביטחון. הילת הכבוד העוטפת את ה"שאהיד" הפלשתיני נתפסת כמושא לחיקוי, מעין אוטוסוגסטיה, וכסוג של שליחות בשם אללה. הנסיונות הפתלתלים והמלומדים לחפש צידוקים לוגיים להמשך פיגועי היחידים, ובפרט המאמץ לתייגם כמשתייכים לעולם המושגים של "חוסר תוחלת", "אבטלה", ייאוש מתוחלתה של הרש"פ או מחאה כלפי המתנחלים, מסתמנים כסוג של ניתוח פסבדו-אקדמי בתנאי מעבדה.

מבט מחקרי על צבר האירועים יחשוף כי איננו עדים למאפיינים של אינתיפאדה, אפילו לא "אינתיפאדה מוגבלת", מושג שיוחס לקצין בכיר בצה"ל. בהעדר גורם מרכזי המושך בחוטים, ברי כי ההנהגה הפלשתינית אינה נלהבת למצוא עצמה ככזו המעודדת עימות אלים עם ישראל, ביודעה כי ייצא שכרה בהפסדה. לכל היותר, מנסה הרש"פ "לתפוס טרמפ" ולהפיק תועלת הסברתית מהפרופיל התקשורתי הגבוה של סיקור הפיגועים בישראל. לתפיסתה, זוהי אולי הדרך הסבירה בעיתוי זה לשמר את העניין הפלשתיני על סדר היום העולמי, כאשר עיני העולם ממוקדות ב-לחימה בדאעש ובסוגיות בוערות אחרות דוגמת זרם הפליטים המוסלמים מהמזה"ת לאירופה.

כיצד קורה שכמה מפגעים יחידנים מערערים את ביטחונה של מדינה ושל עם שלם? הייתכן כי לפיגועי דקירה יהיה אפקט כה דרמטי עד כדי שיתוק עסקים ומסחר, כאשר קהל הלקוחות מסתגר בביתו ומדיר רגליו מהשווקים? זאת ועוד, תחושת הפחד של אזרחי ישראל מוקרנת כלפי העולם עד כדי פרסום אזהרות מסע בהקשר לרמת הסיכון הנשקפת למבקרים בארץ.

מזבח הכבוד

יהיה זה נכון להניח כי מתחולל כאן במידה רבה תהליך תקשורתי, המזין תשומות המחוללות תגובת שרשרת המאיימת ליהפך ל-כדור שלג. מושג "גל טרור" הוא בעיקר יציר של התקשורת, וכדי לשמר אותו בתודעה הוא יפתח מהדורות חדשות, יהווה הצדקה ל"מבזקים פורצים" ולחריגה מלוח השידורים.

הפרופיל התקשורתי החריג וחסר הפרופורציות שמקבלים אירועי הדקירה ופיגועי הדריסה, מנחיל מסרים מנוגדים אצל קהלים שונים; הציבור הישראלי נתפס לסוג של פאניקה וחרדה, משנה את אורחותיו ומתמגן בתרסיסי פלפל וגז מדמיע. הציבור הפלשתיני מנגד, מתמלא גאווה ומוטיבציה נוכח הצלחתו להטיל מורא ופחד על החברה הישראלית, וכפועל יוצא מכך, מייצר מקרבו "מתנדבים" חדשים המוכנים להקריב עצמם על מזבח הכבוד הלאומי הפלשתיני.

תולדה מעניינת נוספת של הנפח התקשורתי הניתן לפיגועי היחידנים מנוצלת על-ידי השמאל הישראלי לעיבוי הביקורת על הממשלה עד כדי האשמתה בזריעת ייאוש אצל בני הדור הצעיר הפלשתינים ומכאן קצרה הדרך והמוטיבציה לייזום פיגועים נגד ישראל, מחד-גיסא, והעצמת המסר של אובדן תקווה לחיים שלווים בקרב הציבור הישראלי, מאידך-גיסא.

בה בשעה, לגורמים בימין הפוליטי נוח להתייחס אל המאסה התקשורתית המצטברת ככזו המייצגת עובדה מוצקה, ומכאן קצרה הדרך לעיבוי מסרים משתלחים כלפי הממשלה בטענה לחידלון וכישלון מוחלט בלחימה בטרור, וכדבר הנובע מכך הם מלבים את הארומנט של כורח במבצע צבאי רחב היקף לצורך סיכול איום הטרור הפלשתיני מן היסוד.

ככל שהסיקור התקשורתי של ארועי טרור יהיה מאופק וללא התלהמויות של כתבי שטח רדופי רייטינג, כך סביר שיהיה לכך אימפקט חיובי על מציאות חיינו. גם אם נכון להעריך שבתקופה הקרובה נהייה עדים לפיגועים יחידניים נוספים, הרי שהנמכת הטון בהקשר זה היא מהלך מתבקש ורציונאלי, שייתן אותותיו בהדרגה גם על היקף התופעה. העובדה היא שלפיגועים היחידניים נודעת השפעה "מידבקת" ואינרציאלית, בעיקר בהנתן הכבוד המועטר על השאהיד בתקשורת ובחברה הפלשתינית, ולהד שהארוע מקבל גם בתקשורת הישראלית, ומכאן שיש היגיון בפרימת הקשר הגורדי הזה.