מזה שתי מאות שהאירופים עסוקים בהשמדה עצמית. בתחילה, השמדה תרבותית ורוחנית, ולאחרונה - השמדה דמוגרפית. וולטייר ודומיו נטו לזלזל בהיסטוריה האירופית ולהציג את האיסלאם כנעלה ואת האירופים כנגררים עד פרימיטיבים. ככל שהטכנולוגיה האירופית יצרה עליונות כלכלית וצבאית מול האיסלאם, כך התפלשו אנשי הרוח של אירופה בבוץ של נחיתות אל מול המוסלמי הנאצל, זה שהציל את התרבות במהלך האלף האבוד של ימי הביניים החשוכים. חלק חשוב מסיפר זה הוא ה"עובדה" שהספרות הקלסית של יוון העתיקה, של אריסטו ואפלטון, לא הייתה מוכרת כלל באירופה הברברית עד שתורגמה מן הערבית ששימרה אותה מאבדון. בדורות האחרונים זכה הסיפר על עליונות תרבות-האיסלאם לעדנה מחודשת עם עליית קרנו של ה"אוריינטליזם" של אדוארד סעיד, שאף הוא מעלה על נס את התרומה האיסלאמית, וממסמס את המחקר המערבי של האיסלאם. במאבק הנוכחי שבין הליברליזם המערבי לבין השמרנים יש לסיפר זה מקום מיוחד של כבוד בעיני השמאל האקדמי.
נחוץ יהודי כדי להזים אגדה זו. סילבן גוגנהיים, פרופ' להיסטוריה ומומחה לימי הביניים באוניברסיטה של ליון, כתב ספר שיצא לאור בצרפתית ב-2008 בהוצאה אקדמית, המזים מכל וכל סיפר זה. שמו של הספר הוא "אריסטו במונט סנט-מישל: השורשים היווניים של הנצרות האירופית". המנזר של הר מיכאל הקדוש הוא אחד מן המפורסמים באירופה המערבית, על החוף האטלנטי של צרפת.
האיסלאם אינו מתעניין בתרבויות אחרות גוגנהיים מתחיל מן העובדה שהנתק בין המערב לבין הכנסייה היוונית ששימרה את כל אוצרות התרבות היוונית, מעולם לא היה שלם. כך תיאודור, הארכיהגמון של קנטרבורי במאה השמינית, היה יווני ולימד ביוונית. גם האגדות הנורדיות תוארו במאה ה-12 כהמשך של האודיסיאה ואיליאדה, כאשר שורדי טרויה נסו צפונה והיו לוויקינגים - קשר ישיר וברור בין התרבות היוונית לנוצרית-מערבית. נפילתה של האימפריה הרומית הייתה אירוע פוליטי יותר משהיה תרבותי, שכן התרבות נמשכה. הכמורה היוונית התפזרה ברחבי האימפריה הגותית, כשהיא נושאת עמה את התרבות היוונית. גם הנוצרים האשורים שנדחקו מאימת הג'יהאד (הברירה להתאסלמות, קבלת המעמד של בני חסות או גירוש) התפזרו במרחב הלטיני, ולעתים גם פליטים מן הקנאות האורתודכסית של קונסטנטינופול עשו את דרכם מערבה לאיטליה, ספרד וצרפת.
גם האימפרייה הקרולינגית לא פסקה להתעניין ולהתלמד בתרבות של המזרח הנוצרי, אומר גוגנהיים, יהודי אשכנזי מיוצאי גרמניה של אמצע המאה ה-19. קרל הגדול (שהקודקס שלו הגן על היהודים ואף נתן להם זכויות יתר מיוחדות בשל מעמדם כרומאים) מעסיק איטלקי ממוצא יווני כדי ללמד את הכמרים יוונית. הגדילו לעשות המלכים האוטוניים של המאה ה-10 שהטמיעו את התרבות היוונית אל תוך הטקסטים התנ"כיים שלאורם התנהלה ממלכתם.
למעשה, אומר גוגנהיים, מהמאה ה-7 עד ה-10 מה שקרוי התרבות הערבית הוא למעשה תרבות מזרחית-יוונית של מומרים שנכתבה בערבית, שכן תרבות מוסלמית של ממש לא הייתה כלל. השפה שבה דיברו ביניהם הייתה ארמית, הקרובה לעברית, והערבית הייתה שפת השלטון שבה נאלצו לכתוב (הערבית היהודית שבה כתבו בני דורו של הרמב"ם היא בדיוק אותה תופעה). הידע של המוסלמים בתרבות היוונית היה בעיקר תוצר של הארמים שנותרו בתוך השטח של "דאר אלאיסלאם" ותרגמו את הטקסטים הקלסיים שבידיהם לערבית. המבולבלים של ימינו הם אלה שאינם יודעים להבדיל בין תרבות ארמית הכתובה בערבית לבין האיסלאם המקורי, זה שכבש בג'יהאד ודיכא את הארמים, הנסטורים והקופטים, שהם הנוצרים המקוריים - טוען גוגנהיים.
למעשה, המוסלמים הנאמנים למקורותיהם לא יכלו כלל לקבל את הלוגיקה האפלטונית. הסקרנות החוקרת שהיא הבסיס למדע, היווני והמודרני, אינה כלל חלק מן האיסלאם, ולכן שומרה בכתבי הארמים. התיאולוגיה של השכל תואמת אך ורק את התרבות היוונית-ארמית-נוצרית שרוכזה באנטיוכיה. האיסלאם אינויכול היה לקבל את הלוגיקה כשזו סתרה את הקוראן. האיסלאם לא גילה כל התעניינות בתרבות אחרת או בשפה אחרת, שכן מבחינתו, כל הראוי להיאמר מצוי בערבית, השפה המושלמת, וכל מה שדרוש לדעת מצוי בקוראן ובסונה המוסלמית - הדת, הממשל והדמות הפוליטית המושלמים. לא רק שהמוסלמים לא התעניינו בתרבות, בשפה ובדת היווניים, אלא שהם עשו כל שביכולתם להרוס אותם, דרך השמדת כנסיות ומנזרים. ("המדינה האיסלאמית" של ימינו אלה ממשיכה את דרך ההרס של אוצרות התרבות הנוצריים).
חובבי האיסלאם מצביעים על המוסד בה"א הידיעה של השושלת העבאסית, "בית החוכמה" בבגדד, כהוכחה לאהבת התרבות באיסלאם. גוגנהיים מוכיח שזה היה למעשה מוסד להאדרת הקוראן, ולא היה בו שמץ מן המדע במושגים של המחקר היווני.
גיבור הספר "אריסטו בהר מיכאל הקדוש" הוא יעקב מוונציה (ז'אק דה וניס) שהביא את אריסטו אל המנזר. ז'אק מספק את הקשר בין העולם היווני שממנו בא (הוא התחנך בקונסטנטינופול) לעולם הלטיני, בכך שתרגם את מרבית כתביו של אריסטו, את המטפיזיקה ואת האנליטיקה, היישר ללטינית, ללא תיווך של הערבית. כך הם עברו לאנדלוסיה המורית, ומשם מעבר לפירנאים. שני המאורות הגדולים של מחשבה פילוסופית ודתית של המאה ה-13, אלברטוס מגנוס ותומאס אקווינס, השתמשו בתרגומיו של ז'אק שהיו כה מדויקים, כה נאמנים למקור, עד כי המתרגם נעלם ונשכח. כתב היד המקורי של ז'אק מוונציה נשאר מאות בשנים במנזר הר-מיכאל-הקדוש, עד שהתגלה מחדש.
הנקודה העיקרית על-פי גוגנהיים היא שהאיסלאם אינו מתעניין כהוא זה בתרבויות אחרות, בעוד שהמערב תמיד סקרן ומחפש ידע נוסף. האיליאדה והאודיסיאה, על-אף שהיו ידועים ומוכרים, לא תורגמו לערבית עד לדורות האחרונים. לעומת זאת את "אלף לילה ולילה" תרגמו לשפות המערב כבר במאה ה-18. כך, לדברי גוגנהיים, האיסלאם והנצרות התעמתו במשך מאות שנים ללא הפרייה הדדית.
הרעיון שליהודים, לנוצרים ולמוסלמים יש אותו אלוהים הוא מופרך מיסודו. לכתחילה אין אלוהים מוסלמי. יש מוחמד, והוא אומר את דברו בשם אלוהים. דברו אבסולוטי ואינו ניתן לערעור. למעשה, אין שום דבר משותף לאלוהים המוסלמי עם האלוהים הנוצרי-יהודי. הגישות הן למעשה הפוכות. ישו אוסר לרגום באבנים את האישה שהואשמה בניאוף, ואילו מוחמד מצווה לרגום אותה למוות, בדיוק באותן נסיבות. מוחמד מצווה להרוג וליהרג כדי להגיע לגן העדן, בעוד שבנצרות הדרך לגן העדן רצופה במעשים טובים. הנצרות מוכנה לקבל את העקרונות היווניים של חופש, תבונה, שלטון העם. האירופיוּת מודעת לכך שלא כל החוכמה בצידה, ולכן הסקרנות והרצון לחקור כה מודגשים, והמוכנות להטמיע חידוש ממקור אחר הוא מובנה. האיסלאם אטום לחידושים, אלא לצרכי ג'יהאד. הכמיהה לחזור למקורות היווניים הייתה אירופית, ללא צורך בתיווך מוסלמי, קובע גוגנהיים.
סעיד נגד גוגנהיים גוגנהיים מפריך את הסיפר ההיסטורי השקרי, ובכך מייתר את הצורך בשנאה העצמית לשייך לאויב המוסלמי את הישגי האירופיוּת. לא פלא שהאקדמיה חובבת האיסלאם, רבת התרבויות והאנטישמית, מתקיפה את גוגנהיים במילים בוטות ופוגעניות. בכתב פולמוס המופיע כבחירה ראשונה של גוגל עם אזכור שמו של גוגנהיים, כותב פיטר סאורן מהולנד כי ספרו של גוגנהיים הוא שקר היסטורי שנכתב מתוך מוסר הראוי לגינוי. מבלי להתייחס כלל לכתב היד שממנו שואב גוגנהיים את מסקנותיו, שולל סאורן את עצם העלאת האפשרות שההיסטוריה המקובלת עלולה להיות מוטה, או לא נכונה. הוא מגדיר את ההיסטוריה המקובלת כדרך המלך ואת עבודתו של גוגנהיים - כמשעול עקלקל בשולי ההיסטוריה, בעודו מתעלם מן האפשרות שגם דרך המלך יכולה להיות פרשנות על-רקע של תובנות פוליטיות, לא פחות ממה שהוא רואה כמשעול עקלקל, או שדרך המלך אינה דווקא הנכונה, אלא זו שכל המהמורות והכשלים שבה הוסרו בכוח ויושר, גם אם היו נכוחים.
את ביקורתו אין הוא מביע בשיקול הדעת, מודה סאורן, אלא בזעם, משמע פגעו בציפור נפשו. לקרוא את ספרו של גוגנהיים הוא סוג של השפלה תבונית, כותב סאורן, ומוסיף כי לטיפוס כזה אסור להתייחס כאל היסטוריון, אלא סתם כפעיל ימין שונא ערבים. דיעותיו של גוגנהיים באשר לשפה הערבית הן "אידיוטיות", זועם סאורן. האימפריה הערבית-מוסלמית הקדומה הייתה פתוחה לדעות נוגדות ממסד, בעוד שאצלנו הנוצרים הייתה האינקוויזיציה, מטיח סאורן במי שמעז להטיל ספק בתרומת האיסלאם לתרבות המערב.
אומנם, בסופו של דבר זנחה הנצרות את הדוגמטיות לטובת התבונה, בהנחיית מחשבתו של אקווינס, בעוד שהאיסלאם נשאר דוגמטי, מודה סאורן, אלא שלא המדע והמחקר מניעים את גוגנהיים, אלא שנאת האיסלאם, מטיח סאורן בקורא עוד לפני שהוכיח אפילו אחת מטענותיו, ובכך הופך את הפולמוס לג'יהאד.
סאורן ודומיו אינם מתייחסים כלל לטענה המרכזית שמעלה גוגנהיים והיא שמה שקרוי תרבות ערבית מוסלמית הוא למעשה יוונית-ארמית שנכתבה בערבית. כך, מוחמד אלחוואריזמי, שלו מיוחסים המושג אלגוריתם וספר האלגברה, הדוגמה בה"א הידיעה המובאת לעליונות האיסלאם על-ידי סאורן ודומיו, הוא פרסי.
כאחרים שהוכפפו בכוח לשלטון האיסלאם, נאלץ גם אלחוואריזמי לעשות את עבודתו התבונית בשפת הכובש, בדיוק כפי שהרמב"ם ורבי סעדיה גאון כתבו בערבית יהודית. זה כמו לומר שכתביו של שלום עליכם ביידיש מעידים על עליונות השפה הגרמנית. כהוכחה לעליונות האיסלאם מראה סאורן שהספרייה המרכזית של קהיר הכילה מיליון ספרים וחצי, ושוכח שמרבית תושביה של קהיר באותו זמן היו קופטים, שלא לדבר על האפשרות שיעקב מוונציה, שהתרגום שלו את אריסטו כונה translatio Jacobi, ייתכן שהיה יהודי מומר, כמו שחוקר הלשון הספרדי סנקטיוס היה יהודי מומר, על-פי סאורן.
מלחמת הרעיונות אינה מסתיימת בחליפת בליסטראות מילוליות או ספרותיות. היא מגיעה אל הפרלמנט ההולנדי שבו נאלץ נציג הלאומיות ההולנדית, ובהכרח מגן המערב הדמוקרטי, להתמודד עם מתקפה של חובבי האיסלאם השואפים להעשיר את ארצם במיליוני מהגרים מוסלמיים, שהם לכאורה צאצאי איבן חאלדון ואלחוואריזמי, הנושאים עימם, על-פי תובנתם ההיסטורית, את האלגברה ואלגוריתמים של הדור הבא, את חידוש אירופה העייפה והעקרה.
מלחמת רעיונות זו מתבטאת בפייסנות של נשיא ארצות-הברית כלפי הג'יהאד, שכן לשיטתו, לא ייתכן כי האיסלאם, אבי המתמטיקה והסובלנות התיאולוגית, הוא באמת רק אל-קאעידה. משמעות האמונה בחוב שאירופה חבה לכאורה לאיסלאם הוא המוכנות לכיבוש איסלאמי חוזר, להסכנה לח'ליפות ולשריעה במקום לחופש ושלטון העם. אצלנו ההתבטלות בפני הדוגמטיות של עליונות איסלאמית גורמת למו"ל ישראלי לקפל את דגל ישראל כשמוסלמי עולה על הבימה, והפרשנית הדגולה לענייני איסלאם,
הילרי קלינטון, יודעת לומר שמעלליה של "המדינה האיסלאמית" אין להם דבר וחצי דבר עם האיסלאם האמיתי, זה של האלגברה ומטפיזיקה.
כה גדולה הסלידה מספרו של גוגנהיים, שהספר אפילו לא תורגם מצרפתית לאנגלית. דווקא הביקורת הנוקבת, המשפילה, המזלזלת והבלתי עניינית על הספר מצוייה בשפה האנגלית, מה שמבטיח כי הסיפר השקרי יישאר, ואילו האמת תוסתר מן הקהל הרחב.
האם תקשיב אירופה ליהודי שמסביר כי אין לאירופה שום חוב מוסרי או רעיוני או תבוני לאיסלאם? סביר שלא. ההתמוטטות הדמוגרפית והרעיונית של אירופה נראית בלתי הפיכה, ותמיכתה ביורשיו של אמין אלחוסייני מראה כי האנטישמיות האירופית חיה ובועטת.
טוב שאנו כבר לא שם.
