המצב נעשה בלתי נסבל, כי באו או הִגִּיעוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ (תהלים ס"ט /2) זה שרצה לומר יהודה ליוסף לאחר שנטל את הרשות מאחיו ראובן הבכור כדי לגשת אל המשנה לפרעה מלך מצרים ולומר לו: אתה מתעלל באנו כי כמוך כפרעה. פרעה אשר לא יזכור את יוסף ולא את הטוב שעשה לו ולעמו. יהודה חזה בדמיונו שעתידים צאצאי יעקב להשתעבד לפרעה והוא יענה אותם, כשם שהמשנה שיושב מולו נוהג בו ובאחיו. דברים אלה נשמעים באוזני יוסף מאחיו מנהיג אֵחָיו שהכיר אותו היטב, ואת טון הדיבור המאיים שנשמע מפיו.

כאשר נִגַּשׁ יהודה זועם לדבר אל יוסף כדי לאמר לו: אתה מתעלל בנו ו"אנו לא עשינו לך דבר". לו ידע יהודה כי הוא מדבר אל יוסף, ספק אם היה אומר לו "אתה מתעלל בנו ואנו לא עשינו דבר". יהודה רצה להביע בחמה עצורה מעין איום, למרות שנהגו יהודה ואחיו בכבוד ליוסף הראוי למלך. הם נהגו ביושר איתו והחזירו הכסף שטמן להם באמתחותיהם, אולי כדי לבחון בכך את יָשְׁרָם וכנותם, או שהבין כי מסע אחד למצרים לא יהיה מספיק מול הרעב הכבד שהיה בארץ כנען שם נמצאים אביו, אחיו, אימהותיהם וכל הַכְּבֻדָּה. ידע כי יחזרו אליו לשבור שבר ואז יוכל להתעלל בהם שוב.

עמידת יהודה בצורה תקיפה, אך מתחשבת בכבודו כמשנה למלך משתמע ממנה שאלה: "מה היה לך לשאול אותנו שאלות כה רבות? מתחלה באת בעלילה עלינו, למה היה לשאול כל אלה? בתך היינו מבקשים? או אחותנו אתה מבקש? ואף על-פי כן לא כחדנו ממך דבר, אמרנו לך ואחיו של בנימין מת". ברם יהודה ואחיו בכך לא אמרו כל האמת. באמרם לו שיוסף מת והלא הוא יושב מולם. היתכן כי הטיל ספק בְּאָמְרַם שאביהם חי.

ברם נסלח ליהודה על כך, כי חשש שאם יֹאמַר: "אחי-בנימין לא מת", יבקש יוסף להביאו אליו (למרות שיודע הוא כי לא יוכלו להביאו כי הוא כאן מולם) ומנין יביאוהו. מכאן בחר לומר מחוסר ידיעת מה קרה עם יוסף חי או מת. בעיניו ובעיני אחיו ואביו יוסף "נחשב כמת".

מכאן ואילך גם יוסף לא היה יכול להמשיך בהעמדת פנים, ביחוד כשיהודה אמר: איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פֶּן אֶרְאֶה בָּרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי. (מד/לד) כאן הייתה השבירה ויוסף סילק מעליו את שומרי ראשו ומשרתיו "והתפרק" מרוב דאגה לשלום אביו והתרגשותו מתוארת בצורה מרטיטת לב כך: ולא יָכֹל להתאפק...

ויתן את קלו בִּבְכִי (מה/א, ב) ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך וינשק לכל אחיו ויבך (מה/יד, טו): כאן לומדים אנו עד כמה כבוד אב ואם חשובים אצל האדם בישראל, לא בכדי הקב"ה קבע דִּבֵּר חמישי בעשרת הדברות על כבוד אב ואם. גם רגש האחוה פעל ברגע המכריע. הלא ראובן ויהודה מנעו את הריגת יוסף מרגש אחוה, למרות שהתאכזרו אליו במוכרם אותו כעבד לישמעאלים.

על רגש האחוה במושג עממי נאמר: "הדם לא הופך מים". תקוות הניתוק של יוסף מאביו נמשכה מאז היה בן 17 שנה עד הגיעו לגיל 39 שנים, כאשר הוא פוגש באחיו. כפי שנגזר מן השמיים, כדי לקיים את אשר אמר הקב"ה לאברהם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". הגרמה מתחילה בשני חלומות יוסף ומסתיימת כפי שנוכח בהמשך בשעבוד ישראל וביציאה משעבוד מצרים לחרות בדרך לארץ המובטחת. והשאלה התלמודית היא למה היה צריך עוד לפני שהיו בני ישראל לעם ולפני שחטאו לאמר להם כי הם יהיו עבדים ויענו אותם ומוסיף ואומר: וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואתה אברהם תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה. ודור רביעי ישובו הינה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה. לעניין בו אנו דנים, יוסף פגש באחיו אחרי עשרים ושתיים שנים מאז שמכרו אותו.

סבלו של יוסף היה רב, אבל ליוסף כאב סבלו של יעקב אביו על אובדן בנו. ויוסף אחרי התוודעו לאחיו חוזר ושואל את אחיו: העוד אבי חי (מה/ג) שאלה זו מעוררת תמיהה, כי הרי כבר אמרו לו: אבינו חי. אך כיוון שיהודה שיקר ליוסף באמרו לו: "ואחיו של בנימין מת". סבר משום מה יוסף שמא גם כאן לא אמרו את האמת על אביו יעקב אם חי או מת.

כדי להסביר מדוע הקב"ה עודד את אברהם ואחר-כך יצחק לרדת למצרים בְּאָמְרוֹ ליעקב: אנכי האל אלוהי אביך אל תירא מֵרְדָה מצרימה(מו/ג), זה מרמז כי זה רצון הקב"ה שאמרם אברהם תחילה ואחרי יותר מ-130 שנה, חזר ואמרם ליעקב כדי לעודדו לרדת למצרים.

ואמנם קם יעקב ומטלטל עם כל בני ביתו כ-70 נפש ירדו למצרים ביודעם כי זה לתקופה מוגבלת בזמן ורק למגורים שם אולי עד שיחלוף הרעב. לא התכוונו להתערב בגויים שם, לכן ישבו במקום נפרד כאמור: וַיֵּשֶב ישראל בארץ מצרים בארץ גֹּשֶן (מז/כזזה משתמע מלשון פסוק זה לעומת הפסוק: וַיֵּשֶב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (וישב לז/א).

חז"ל אומרים כי: כאשר יעקב מצא את כנען, אִבֵּד את בנו. וכשמצא את בנו אִבֵּד את ארץ כנען. בנו של יעקב כאמור בהשראת שמים הוריד את אביו וכל בני ביתו למצרים, לקיים את דבר ה' לאברהם: כי גר יהיה וגו'...

כשפרעה אישר בואו של יעקב עם 70 הנפשות איתו, הכיר את איכותו ותועלתו כי ראה את יוסף ורוה נחת ממנו ומסגולותיו הייחודיות. פרעה ידע שהוא עושה טוב לעמו ולארצו על כך נאמר: וַיִּיטֵב בעיני פרעה ובעיני עבדיו. (מה/טז) יעקב וכל הבאים עמו עמוסים מטוב ארץ כנען נחזו כאצילים ועשירים לאמור: כי יוסף איננו סתם אסופי הוא רק גָנֹב גֻנַּב משם מארץ כנען.

יוסף היה צדיק בעיני ה', על כן נתווספה לשמו האות ה' לשמו (יהוסף) כפי שנאמר בתהלים: עדות בִּיהֹוסֵף שָׂמוֹ בצאתו על ארץ מצרים שְׂפַת לא ידעתי אשמע. (במסכת סוטה לו' ב'). כמו אצל סבו אברהם וסבתו שרה שלשמותיהם נוספה האות ה' וגם אביו יעקב נתקדש בשם ישראֵל שבה נזכל האֵל: יוסף כרצון השם נהיה למושל מצרים. וצאצאי יעקב ישראל נודעו במצרים כ"עם בני ישראל".

המושג יהודי מופיע אחרי חורבן יהודה וגירוש תושביה שכונו יהודים. אולם פרעה שלא הכיר את יוסף זה שהתנכר לו, וגם העמים רבים במשך הדורות ראו בגולי ממלכת "יהודה" יהודים, ועל כן יש להם נאמנות כפולה: אחת לארצם ההיסטורית יהודה והשנייה לארץ מושבם, אשר אליה הגרו. במרוצת הדורות הכינוי "יהודי" חדל להיות מיוחס לממלכת יהודה והפך להיות כינוי ל"דת". זאת עשו היהודים עצמם במסגרת מאבקם באנטישמיות ובטענת "הנאמנות הכפולה", התואר "עברי" או "ישראל" נעלם כלא היה. אם נשוה זאת לימינו הרי אזרח ישראל מוסלמי או נוצרי או אחר יכונה בצדק "ישראלי" בלי כל קשר לדתו ואמנותו.

גם צאצא יעקב המכונה יהודי גם הוא "ישראלי" ככל אזרח אחר. אלא ההתחכמות של מתן למקום המוצא מעמד של דת, הוא בפועל איננו מקווים כי זוג ממוצא יהודי הבא להינשא, הוא מקודש כ"דת משה וישראל", ולא כ"דת היהודים". בעת משפט דרייפוס הצרפתים האשימו את היהודים ב"נאמנות כפולה": כי הם נאמנים תחילה ליהודה ורק בדרגה שניה לצרפת. לכן היהודי בצרפת נוהג לומר אנו צרפתי בן דת משה וישראל ובכך התכון לגבור על השנאה. וכך נהגו היהודים בכל ארצות מושבם.

נֶאֱמָנוּת וְהַכָּרָה בְּסַמכוּת
הֶם תְּנַאי לָתֵת חַיֵּי אֵיכוּת
בְּרַם פְּגִיעָה בָּחֹפֶש וּבָחֵרוּת
גּוֹרֶרֶת מִיָּד שְׁלִילַת הַזְכוּת

הָבָה נַבְטִיחַ חֹפֶש גָּם נֶקַיֵּם
וּבַמִּצְוָה שֶׁנַּתְחִיל גָּם נֶסַיֵּם
כֹּל זֶה בְּסִפְרֵי חָכְמָה מְסֻפַּר
כִּי טָּעוּת אִם תֵּעֲשָׂה תְּכֻפַּר
וּבֵקֹּשִׁי לָדַעַת לְהִתְמוֹדֵד וְהָעוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה לְעוֹדֵד