מן ההמלצה של ועדת האיתור למינויו של היועץ המשפטי הבא ל
ממשלה נודף, בלשון המעטה, ריח לא טוב. אף שהוועדה הייתה אמורה להמליץ על שלושה מועמדים לתפקיד - היא הסתפקה, משום מה, בהמלצה על מועמד אחד בלבד, ובכך שיחקה היישר לידיו של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, שלא נסתר שהיה מעוניין בו.
מבלי לפגוע, חלילה, לרגע בזכויותיו ובכישוריו של המועמד היחיד,
אביחי מנדלבליט, יש בבחירה הפעם טעם לפגם. אחרי ככלות הכל הדברים אמורים במי שמכהן כיום כמזכיר הממשלה, שמטבע הדברים צמוד בתפקידו העכשווי בהרמטיות יתרה לאדוניו, בנימין נתניהו. בתור שכזה, יקשה להניח שבתפקידו החדש הוא יוכל לגלות את מידת האוביקטיביות הדרושה, ככל שהדברים יהיו אמורים בהחלטות עתידיות עדינות שיגעו בראש הממשלה עצמו.
משמעות פוליטית
אחרי ככלות הכל יש לזכור שלכהונתו העכשווית של מנדלבליט כמזכיר ממשלה יש משמעות פוליטית מובהקת. שהרי כאשר יגיע יומו כיועץ משפטי לממשלה - יהיה עליו לעמוד מן הצד השני של המתרס ובמצב שכזה הוא עלול להיקלע לעמדה לא נוחה, שבה אולי יצטרך להתנגד להחלטות של אותה ממשלה עצמה שיצג בעבר כמזכירה.
מבלי לפגוע בכושר השיפוט שלו - יצטרך מנדלבליט, כיועץ משפטי, לפעול בניגוד לנוהגו בעבר ולהוציא מסקנות שלא תמיד ינעמו למי שהוא בעצם שולחו. והרי ברור מאליו שלממשלה, ועל אחת כמה וכמה למי שבעצם עומד בראשה, יהיו אינטרסים ברורים משלה, ובתור שכזו תהיה מעוניינת ביועץ משפטי שיסייע לה לקדם את מדיניותה ולא, חלילה, "לתקוע" אותה.
כך או אחרת, הגיעה העת להחזיר לממשלה את סמכותה משכבר הימים ולמנות לה יועץ משפטי על דעת עצמה, מבלי להזדקק לחסדיה של ועדת איתור חיצונית, שתכתיב לה מינוי שאולי אינה חפצה בו. וחוץ מזה, מרקיז, רצוי היה לבחור ביועץ משפטי שיהיה מנותק לחלוטין מראש הממשלה ומסביבתו הקרובה.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
