חקיקה דתית באיגוף הדתיים
מזה קרוב לחודשיים מסתובבת בכנסת הצעת 'חוק השבת' של הח"כים
מיקי זוהר ודוד אמסלם מהליכוד. אני מרים גבה ונבוך מאד, וכמוני, מסתמא, מרבית הקוראים, בשאלה היכן המפלגות הדתיות בתמונה? ומה בכלל קורה כאן בהקשר הפוליטי? אבסורד מוחלט! ה'חקיקה הדתית', שכ"כ טרחו להסביר לנו שהיא 'מאוסה' ו'עבר זמנה', הייתה לה לפתע עדנה, ועוד מכיוון בלתי צפוי; משורות מפלגה שאיננה מוגדרת כדתית, ובודאי לא כיוזמת בתחום זה. האם זה משתלב עם ריבוי הכיפות בליכוד אשר גאים במסורת אבות ובמורשת היהודית והחליטו לגלגל כדור במגרש זה?
תיאטרון האבסורד גובר כאשר ח"כים דתיים הם המתנגדים הקולניים ביותר לחוק;
אלעזר שטרן ('יש עתיד') ו
רחל עזריה ('כולנו'). ולמה? כי החוק אינו ליברלי דיו; הוא אוסר מסחר בשבת ועל כך ח"כים אלו עונים אמן, דתית וסוציאלית. הוא גם מתיר תרבות ובילוי, אך איננו מתיר תחבורה ציבורית ולכן הם נלחמים בו, ודווקא כדתיים!
ואם שמיעתי הפוליטית חדה אזי אני קולט דממה רועמת מכיוון '
הבית היהודי'. אומנם שרי ה'בית' תמכו בחוק בוועדת השרים אך קול 'יהודי' לא בקע מן ה'בית' בסוגיא זו. ומה שמדאיג אותי היא הסיבה אשר אני חושש מפניה: ענייני 'דת ומדינה' נשמטים מסדר יומה של מפלגה זו! לדעתי, בשל ההתרוצצות הפנימית בתוככי ה'בית' ומשיכת החבל בין החרד"לים לבין ה'ליברלים'. והתוצאה: שב ואל תעשה עדיף!
כשירות לקוראים העתקתי את עיקרי החוק מפרסום באינטרנט: לא תתאפשר פעילות תעשיה ומסחר בשבת. שר הכלכלה יוכל להעניק היתר פעילות בשבת. חל איסור על התנית חוזה להפעלת בית עסק בפתיחתו בשבת. חוזים שנכרתו לפני הצעת החוק יבוטלו. יוכלו לפעול מקומות בילוי, בידור ותרבות כמו תיאטראות, קולנוע, מוזאונים. עונשים: עסק שיפעל בשבת צפוי לקנס פי שלושה מהפדיון היומי באותה שבת ולא פחות מ-4,000 שקל לכל הפרה. בתי עסק עד מרחק של 3 ק"מ מבית עסק שפעל בשבת יוכלו להגיש תביעת נזיקין בטענה לפגיעה כלכלית.
מורשת המפד"ל?
מזה כ-40 שנה אני פעיל בחזית השבת בישראל - הממלכתית, הציבורית, המוסדית והאישית - בתפקידי כראש מכון 'צומת'. מעבר לשדה הטכנולוגי עדרתי לא מעט בערוגה הציבורית, כולל בנסיונות חקיקת שבת. בתשס"ז (2007) דרבנתי הצעת חוק 'יום השבת יום תרבות ומנוחה' שהוגשה על-ידי ח"כ (דאז)
זבולון אורלב. בדומה לחוק השבת הנוכחי המטרה הייתה חסימה הרמטית של המסחר ב'מחיר' העלמת עין מתרבות ובידור (בפיתולי נוסח, ללא היתר מפורש).
ההצעה גובשה בעקבות כינוס עשרות רבנים ובעקבותיו ריכזתי ועדת 4 רבנים בכירים (איזו מילה נוראית!), הלא המה הרבנים יעקב אריאל, צפניה דרורי, שאר-ישוב כהן ונחום רבינוביץ (החומר בארכיוני). ה'מדיניות ההלכתית' התבססה על פסיקתו של הרב שאול ישראלי זצ"ל ('הלכות קואליציה' עמוד הימיני סי' יא) לפיה צריך 'להציל מה שניתן' ולא לנקוט במדיניות של 'הכל או לא כלום' גם בנושאים הלכתיים מובהקים. אפשר להתעלם ממה שלא ניתן לאסור, גם אם מכלל לאו אתה שומע הן, והתוצאה תהיה חילולי שבת. הנושא נדם בשעתו בשל מחלוקות רבניות וחשש מפני 'לגיטימציה', גם במחיר העצמת המסחר ותרבות השופינג בשבת.
מנקודת מבטי, כמי שכל ימיו "אוכל לכבוד שבת" (ביצה טז,א), אני בעד יוזמה פרלמנטרית זו בשינויים מסוימים. אם רבנים 'מפקירים' את גיזרת השבת - זכו ומלאכתם נעשית בידי אחרים. אילו 'הבית היהודי' היה מעורב בסוגיא ניתן היה להגיע לתוצאות טובות יותר מנקודת מבטה של ההלכה. אבל כנראה 'שב ואל תעשה עדיף!'
השבת ניתנה לישראל לפני מתן תורה, כמצוטט מפרשתנו בראש המדור. היא כוללת גם בחינת "דרך ארץ שקדמה לתורה", וזה הפן הסוציאלי. גם פרעה ונוגשיו הבינו את הצורך הסוציאלי ובשלב השעבוד הראשון "היו נוחין בשבת. אמר להן פרעה תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו, אל יהיו משתעשעין ואל יהיו נפישין (=נופשים) ביום השבת" (שמו"ר ה,יח)
