זהו, הגיע היום הגדול. טוב, האמת היא שלמרות כל מה שחשבתי שיקרה, אני די מתרגש, כי בכל זאת מפגש מחזור אחרי כל כך הרבה זמן זה משהו מאוד מסקרן וגם הזדמנות שלי לראות את כל הבריונים של הכיתה לשעבר עכשיו עלובים לגמרי בעבודות הטיפשיות שלהם, בלי השכלה כמו שלי יש, בלי כל הדברים הטובים שקורים לי בחיים ובלי המעמד החברתי שלי.
טוב, זה די הגיוני שעכשיו, אחרי שהם יכירו אותי (כי אני יודע שאני מהמגזר שכולם רוצים להתחבר אליו), הם יצטערו על מה שהם עשו לי כשהייתי תלמיד בכיתה. אני בטוח למשל שיאיר יצטער מאוד על שהוא היה נותן לי מכות שלוש פעמים בשבוע, וגם לוקח לי את כל דמי הכיס שאבא שלי היה נותן לי כדי לקנות ממתקים. אני גם בטוח שהוא עובד בתור פועל זבל איפה שהוא עם ההשכלה שלו ועם המשפחה שלו שאף פעם לא עודדה אותו להיות טוב וסובלני ולהקשיב בשיעורים, אלא רק לברוח מהכיתה ולשחק כדור-רגל, שזה ספורט עממי מאוד וולגרי, אפילו שגם יואב החבר שלי מהעבודה אוהב ללכת מדי פעם למשחקים של הפועל תל אביב, כי שם מותר לקלל כמה שרוצים, וזה לא באמת נחשב לקללה אמיתית (כי המגזר שלי אף פעם לא מקלל). ואפילו לצעוק "השופט בן-זונה" ועוד מילים לא יפות שרק אנשים לא מחונכים ולא נאורים כמונו משתמשים בהם (חוץ מבהפגנות חברתיות ששם זה בסדר). ואני גם כמעט בטוח שכל האנשים האלה עכשיו עובדים במפעלים עלובים או מובטלים ונשואים לנשים מכוערות ושמנות ויש להם לפחות חמישה ילדים כמו לדתיים האלה מההתנחלויות שעושים ילדים בלי אחריות ומלמדים אותם לשנוא את הבני דודים, ואחרי זה שולחים אותם לצבא הכיבוש האכזרי כדי שיתעללו בבני הדודים המסכנים, כמו שכולם ראו בעדויות של הגיבורים האלו מ"שוברים שתיקה" ושל הגיבורים שמקריבים את עצמם על מזבח זכויות האדם והצדק מ"תעאיוש" (הנה, עובדה שאפילו מישהי משוודיה שלא קשורה בנו כאן אמרה שאנחנו מתעללים בבני דודים).
טוב, אז היום, בגלל מה שמחכה לי בערב, הגעתי לעבודה קצת לא מרוכז, ורק מזל שזכרתי להגיד ליואב שהחברה שלי עוד מעט תדבר עם תמי המכוערת, ועם קצת מזל היא תסדר לו פגישה איתה. ואולי אפילו נוכל לצאת לבלות ערב אחד ביחד, אבל בתנאי שהוא לא ישתכר ולא ינסה לנשק אותה בכוח, כי יש לה סטנדרטים משלה, שזה מאוד מצחיק, כי היא כל כך מטומטמת, שאני כמעט בטוח שהיא אפילו לא מבינה את המילה סטנדרטים (טוב היא לא במעמד הסוציו-אקונומי שלו). כי מה כבר אפשר לצפות ממי שכל מה שהיא עושה בחיים זה לשבת בכניסה לבניין, לקרוא את
ישראל היום שכידוע הוא עיתון למפגרים ולא כמו העיתון לאנשים חושבים ואינטליגנטיים כמוני וכמו יואב, לצבוע את הציפורניים ולשחק או לדבר בטלפון שלה עם כל החברות המפגרות שלה.
טוב, מה שלא אמרתי ליואב זה שהחברה שלי כבר דיברה תמי, אבל כשתמי שמעה מי החברה שלי מציעה לה ל"
דייט", היא נקרעה מצחוק ואמרה שיצמחו לה קוצים על הידיים לפני שהיא תסכים לצאת אם מישהו כזה חנון וכזה דביל. אבל החברה שלי אמרה לי שהיא עובדת על זה, ובסוף היא תצליח לשכנע אותה.
טוב, אני חייב לציין כאן שיואב באמת הבין אותי ואפילו ביקש ממני למסור דרישת שלום לחברה שלי וגם תודה רבה. אז בסוף העבודה חשבתי שאולי אני יכול לעזור במשהו, כי הקשרים שלי עם תמי המכוערת קצת השתפרו אחרי שהיא עזרה לי למצוא את החברה שלי. וכשירדתי למטה, ביקשתי ממנה יפה אם היא תהיה מוכנה לתת לו סיכוי בגלל שהוא החבר הכי טוב שלי בעבודה וזה יהיה מעשה מאוד נחמד מצידה, וגם שהוא לא כל כך חנון כמו שהיא חושבת, כי הוא גבר אמיתי, רק שקשה לפעמים לכל מיני מפגרות לראות את זה. וחוץ מזה שאני אהיה חייב לה תודה גדולה. טוב, אז בגלל שאני מה שאני, ובגלל כוח שכנוע שיש לי וגם קצת עקשנות בריאה, ובגלל המעמד והחינוך שלי, נראה לי שזה הצליח. וגם הבטחתי לה שהיא לא תצא איתו לבד, אלא איתי ועם חברה שלי.
טוב, אז הגעתי הביתה וחיכיתי לחברה שלי שתגיע ותלביש אותי, כי יש לה טעם טוב והיא לא אוהבת את הבגדים שאני בוחר לעצמי, וגם מתעקשת שאני אוציא את החולצה ממכנסי הקורדרוי שעוד נשארו לי מהבר-מצווה, שאני נורא אוהב ותמיד הולך איתם בהזדמנויות חגיגיות במיוחד. אז אחרי שהיא הגיעה והלבישה אותי, היא התלבשה בערך חצי שעה (שזה די סביר לבחורה כל כך יפה כמוה), ונסענו לבית הספר הישן, כי הפגישה הייתה באולם ההתעמלות.
טוב, אז האמת היא שבסך-הכל היה מפגש מאוד חיובי, למרות שבהתחלה כולם אמרו לי שבכלל לא השתניתי, ואני נראה בדיוק אותו הדבר, ולצערי הרב התברר לי שדווקא יאיר הצליח לא רע בחיים, ועכשיו הוא כנראה מיליונר והוא נשוי למישהי ממש נחמדה, ואפילו שהוא לא כל כך משכיל כמוני, נראה שהוא כבר לא משתמש כל כך עם הידיים כמו פעם. אז קצת התאכזבתי. טוב, מה כבר אפשר לצפות ממישהו שהוא גם בגילי וגם נהייה מיליונר, שזה אומר שהוא בטח מנצל את כולם כדי להרוויח עליהם כסף ואין לו שום מודעות חברתית? טוב, וגם קצת התאכזבתי כשהוא והחברים שלו סיפרו לחברה שלי מה הם היו עושים לי כשהיינו ילדים בבית הספר, ואפילו קצת צחקו עלי, וגם החברה שלי השתתפה קצת בצחוקים, מה שכמעט העליב אותי, בעיקר שהיא אמרה כל הזמן "כן, הוא נשאר אותו הדבר. אבל הוא חמוד ואני אוהבת אותו בדיוק ככה". אבל אני כבר גדול ולא אכפת לי, כי בכל מקרה, זה לא חשוב המעמד הכלכלי, אלא המעמד החברתי אינטלקטואלי, ואף אחד מהם לא יכול להתחרות בי ובנאורות שלי, ובהבנה שלי את העולם ובמחשבות היפות שיש לי.
