מוסר עבודה קלוקל

די, אסור לצפות, ואז גם לא נתאכזב. וכשאני נתקל, לעיתים נדירות יותר ויותר, בהתנהלות יוצאת דופן, אני מחכך ידיי בהתלהבות, וכבר יוצא להודות ולהעלות על נס - מה שאמור להיות דבר שבשגרה, הפך לכל כך נדיר, שהוא מסב לי הנאה מרובה.

משרד החוץ הישראלי

בעבר כתבתי מספר פעמים על קונסול ישראלי בלוס אנג׳לס, שכבר הספיק עם אשתו לחזור ארצה. כיניתי אותו דני-כמה-טוב-שבאת-הביתה, שכן הוא נתן הרגשה לכל אדם של שירות מושלם, דאגה ויחס אישיים. אצלו כולנו היינו מיוחדים, ללא יוצא מן הכלל.

מספר דיפלומטים ישראלים אכן זוכים להדים חיוביים על פועלם. קרוב לבית, הקונסול הכללי דייוויד סיגל. מקבילו בחוף המזרחי, השגריר (הממלא תפקיד קונסול כללי) עידו אהרוני. וכך הלאה וכך הלאה - כל כך הרבה דיפלומטים יש למדינת ישראל, כמו גרגירי חול לחוף הים - וביניהם מוצא אני צדף, קונכייה, דברים יפהפיים, דברים נדירים, אנשים העושים מלאכתם נאמנה, באש ובמים ממש.

ישנם גם דיפלומטים בעבר ובהווה אותם קל לתעב. הם יוצאים קבל עם ועולם נגד מדינת ישראל. הם משתמשים בתואר שהם נושאים כדגל, כסוס טרויאני, וכשהם בפנים, הם נועצים את הסכין החד ביותר בלב האדם, ומסובבים את הסכין ימינה ושמאלה, לגרום לנזק רב ככל הניתן. ואז הם חוזרים לביתם וממשיכים ליהנות מפנסיה שמנה, מאותו גוף בדיוק אותו הם התקיפו באכזריות ובהנאה כה רבה.

לא מזמן הזדמן לי להיות במפגש עיתונאים עם דיפלומט בדימוס, שגם שימש כמנכ״ל משרד החוץ בשלב כלשהו. לשון חדה לו כתער, ונראה היה שהוא קוטל את כולם בצורה שווה. לא עבר זמן רב והוא הגיע לנושא האהוב עליו - פשעיה ועוולותיה של מדינת ישראל, ואני רציתי לקבור את עצמי באדמה. אין נאמנות. אין הכרת תודה. הכל מותר. צא למתקפה! ישראל פושעת!

בארץ, אגב, אין זה מחזה יוצא דופן. ישנם נבחרי ציבור כאלו (ואחד שנמלט מהארץ והמשיך לקבל כספים, עד שהועבר חוק חדש). ישנם טרוריסטים כאלו ובני משפחותיהם. ואני לתומי חושב: הייתכן? היכן השכל הישר? עד כמה יש לסבול, במה צריך להתנסות כדי שדברים אבסורדיים כאלו לא יתאפשרו?

בין לבין, בין אותם עובדים נאמנים לבין חסרי המצפון והנצלנים (או יותר גרוע מכך), נמצאים מרבית עובדי משרד החוץ. שם אין לי דבר, לא לטובה ולא לרעה, שכן איני מכיר את רובם. אך דבר אחד אני יודע - פעמיים בשנים האחרונות הם השביתו את עבודת המשרד בזמנים קריטיים למדינת ישראל. יצא שראש ממשלת ישראל יצא למסעות בחו״ל, לא מסעות שעשועים, כי אם נסיעות חשובות, קריטיות אפילו, ועובדי משרד החוץ סירבו להגיש שירותים ולהיות בקשר. כאילו שהם מנהלים את מדינת ישראל ולא ראש ממשלתה.

אני מודע לטענתם שעיצומים כאלו הם ״חוקיים״. אך לא כל מה שמותר רצוי, ובמקרים הספציפיים האמורים, היה רצוי אם היו העובדים דוחקים את מאבקם (צודק ככל שיהיה), כך שלא יגרום נזק למדינת ישראל. להם סדר העדיפויות היה ברור. בראשו - הם. בתחתיתו - מדינת ישראל. עד כמה חבל!

אני משוכנע שאף דיפלומט או עובד משרד החוץ אינו רעב ללחם. אני מבין שאולי קיים קושי להשתכר שתי משכורות בחו״ל (גם הבעל וגם האישה), לזכות בכל ההטבות הנלוות ולשלם גם שכר דירה בחו״ל וגם משכנתה בארץ. באמת? למי שקשה כל כך, נראה לי שימצאו בקלות עשרות או מאות מועמדים אחרים למלא את מקומכם.

עבר זמן, השנים טופחות על פניי, אך את זכר אותם ימים, אותה השביתה ואותם העיצומים, הכל בפומבי ו״דווקא״, כדי להכאיב במכוון, לא אשכח. אין ספק שזה היה אפקטיבי, אך יש דברים שלא עושים. שפעם לא היו מעזים לעשות. לא כך במשרדי הממשלה ועובדיהם, שדבר אחד ויחיד בראש מעייניהם: משכורות ונלוות, הטבות ונוספות. שימו לב: הכל סובב סביב הפרט, והכלל - זניח.

גיזום עצים?

אם מישהו חושב שרק בארץ לוקים בחסר, כאן אין הדבר שונה. בלוס אנג׳לס העיר, בה ארבעה מיליוני אנשים, נהוג היה לגזום עצים פעם בכמה שנים. (בבוורלי הילס, לעומת זאת, עיר בת 34,000 תושבים אך מספר עצים רב מאוד - שזיכה אותה בתואר ״עיר העצים בארה״ב״ - גוזמים את כל העצים פעם בשנה). המספר כל הזמן עלה. פעם בחמש שנים, שמונה, שתים-עשרה, עשרים ועכשיו בכלל לא מגיעים לכך.

יושב לו מפקח בכיר במשרדו הממוזג, והוא הפך למומחה בדין ודברים. יושב ומתדיין: ״אין לי מספיק אנשים״. ״אתה יודע כמה גדולה לוס אנג׳לס?״. ״חברי מועצת העיר מקצצים בנו כל הזמן״. כך הוא ממשיך ללא לאות, ועד מהרה הבנתי שנוכל לשבת כך משך שעות, כל זמן שהוא לא יצטרך להזיז עצמו מהכיסא המרופד, המסתובב, במשרדו הממוזג והנעים כל כך.

הוא את המשכורת שלו מקבל, אז מדוע לעבוד? את הפנסיה שלו הוא יקבל, כי אנחנו - התושבים - נשלם עוד ועוד מיסים, כשהדאגה הראשונה היא לפנסיות. הם (עובדי העירייה) זכאים לפנסיות, ולנו מי דואג?

לא בטוב טעם ולא ברוגז, כל כך משופשף הוא אותו עובד-מפקח שלא הייתי יכול לנצח. חשבתי לתומי - היית יכול לנצל את הזמן לצאת לשטח, אך איזה מן רעיון נלוז ונפשע זה? באמת ארי! אז נפל העץ, בן עשרות השנים, וחסם משך מספר ימים את כל נתיבי התנועה. אז היה צריך להציב שוטרים משך אותם ימים ולילות כדי לכוון את התנועה. אז נשאר היום גדם, היכן שפעם עמד עץ ענק לתפארת. אז מה? אלו הן מחלקות אחרות, לא המחלקה שלו, ואצלו - אין מספיק עובדים ומקצצים כל הזמן את התקציב. אכן, מוסר עבודה מודרני! כך במגזר הממשלתי, וכך כאמור גם במגזר הפרטי.

טובות עבור תשלום טבין ותקילין

נמאס לי שעושים לי טובות עבורן אני משלם. הלא בסופו של דבר אני מקבל חשבון, אז עשו לי טובה, וחסכו ממני את כל התירוצים, ההסברים והדיבורים.

שלושה סיפורים קצרים, משעשעים אולי לקריאה, אך מערערים את שלוות הנפש: טרמיטים, שטיחים ושואבי אבק ומזגנים ובטריות.

טרמיטים

הנה לדוגמה חברה לטיפול נגד טרמיטים. הם באו להחליף חלקים נגועים במעקה העץ במרפסת בכל הדירות בבניין. הזמן נקבע מראש, והם הגיעו רק קצת באיחור (בימינו אנו, צריך להיות אסירי תודה על כך). הבעתי פליאה. הלא כשנציג החברה ערך את הסקר הראשוני, שעל בסיסו הוא הציע את הצעת המחיר שלו, הוא בילה קרוב לשעתיים במרפסת, והראה לנו כל מיני מקומות חשודים.

אם אתם כבר פה, האם לא מן הראוי לטפל בכל אותם המקומות, שאלתי, ומיד הצבעתי על האזורים בהם הוא בילה זמן רב במיוחד. ״אנחנו בכלל עושים טובה שאנחנו פה״, הסביר לי המתקן הראשי. הבוס הגדול החליט על תוספת זו של השירות ללא חיוב כלשהו! (ראשית, איני בטוח שזה נכון ושהחברה לא מחייבת את ועד הבית. שנית, אני זוכר די בבירור שההסכם הרב שנתי כלל סעיף תיקונים ללא הגבלה).

כיוון שזו טובה מצד הבוס הגדול, אמרתי - אתקשר אליו. הייתי צריך לספר את כל הסיפור לעוזרתו, שכן הוא היה עסוק ומנוע מלענות לטלפון, והיא הבטיחה שהוא יתקשר אלי בחזרה (הבטחה לחוד ומציאות לחוד. לא הייתה שום כוונה שהוא יתקשר אלי. העובדים בשטח קיבלו הוראה לעשות את המינימום הנדרש, כך שהלקוח הקשה - כותב שורות אלו - יהיה מרוצה).

אני מתעלם ממה שקורה, כדי לא להיעלב, ואסיר תודה על הטובה הגדולה, אני מצביע על נקודה זו ונקודה אחרת. מסתבר שבאחת הנקודות היה קן פעיל לחלוטין של טרמיטים, והעובד, בהתלהבות רבה, הראה לי את אחד הזחלים הלבנים-צהבהבים על אצבעו. אם לא הייתי מתעקש, ודאי שלא היו מגיעים לקן הזה, ואז מה שווה כל האחריות?

את המעקה עצמו הם תיקנו בטלאים, טלאי על גבי טלאי, במקום להחליף בצורה מסודרת את העץ כולו (עלות העץ לעומת עלות השירות היא אפסית). אשמת מי זה? ועד הבית! החברה הזו יודעת למכור את עצמה, וזהו זה. כשאחר כך יתברר שהבית כולו נגוע בטרמיטים, הם יפנו אצבע מורה לסעיף שאומר שהם יעשו כל ביכולתם, אך אינם אחראים... הלא טרמיטים מגיעים להם באוויר, מעופפים ממקום למקום, ואיך ניתן להיות אחראים נגד זה!

שטיחים ושואבי אבק

אך לא בטרמיטים רציתי לעסוק. הזמנו שטיחים חדשים, דבר שעלה כל כך הרבה כסף, שאני מעדיף לא לחשוב על העלות עצמה! הגיע האב או הבן, שרטט, רשם, עשה רושם מעולה. זו חברה משפחתית, כאן בשכונה (מרחק חמש דקות נסיעה). כל כך התפלאנו, שמיד הזמנו את השטיח, כך וכך מטר רץ לכסות את הרצפה כולה.

השטיח היה צריך להיות מיוצר כאן בארה״ב. הוא עבה במיוחד, והוכן לפי הזמנה מיוחדת. כיוון שזו הייתה תקופת החגים, בין חג ההודיה לקריסמס והשנה האזרחית החדשה, לא התרגשנו כשנודע לנו על עיכוב של מספר שבועות. סוף-סוף הגיע היום המיוחל. השטיח הגיע ואיתו אב ובנו, שני עובדים לא חוקיים שהאנגלית לא שגורה בפיהם.

לא אלאה אתכם בתלאות שעוד נכונו לנו. גלילי השטיח היו גדולים מדי וכבדים מדי. העובדים החרוצים הגיעו ללא הכלים הדרושים. את שואב האבק התעשייתי (להרחקת שיירי הריפוד התחתון הישן, שחלקו כבר התפורר), הם הביאו לקראת סוף העבודה, לא בתחילתה, וכך שואב אבק מתוצרת דייסון שלנו, זה שעולה כ-500 דולר, גויס למאמץ המלחמתי והפך, מן ההכרח, לשואב אבק תעשייתי. חייב אני להגיד שהוא עמד במשימה בצורה מרשימה ביותר, ולמרות הלחץ העצום וההתנהלות ה״פושעת״ כלפיו (הלא הוא משכבת האצולה ואינו רגיל לתנאים מחפירים שכאלו), הוא פעל יותר טוב מכל שואב אבק אחר, ואפילו שרד בכבוד. צל״ש מגיע לו.

פה העובדים החרוצים שלנו חתכו חלק בצורה בלתי מקצועית ביותר. שם שפכו קפה (לא בכוונה). התכנון לא היה קפדני, ופתאום גילינו - למרות כל החישובים, בדקה התשעים ממש - שחסר שטיח לחדר שלם, ולא הסכמנו שהם יטליאו טלאים (כמובן שפירושו היה הזמנה מיוחדת נוספת, והמתנה של שבועיים נוספים בתנאי שדה קשים).

פעם אחר פעם ציפינו, בשאט נפש ובחוסר אמון, שהאב או בנו האמריקנים, אלו שהיו פה והחתימו אותנו על העבודה, הם שכה הרשימו אותנו לטובה, יקפצו ויצילו את המצב. היינו אובדי עצות. את הבית אי-אפשר היה להכיר, וגם לא ניתן היה להיות בו. העובדים עושים כרצונם, עובדים בצורה מאוד לא מקצועית, ובסופו של דבר, הבעלים - שכאמור לא טרחו לבוא ולו פעם אחת - עוד העזו להגיד לנו שעל השטיח הנוסף, כך וכך מטרים רצים של חומר, עלינו לשלם בנפרד. הם לא אחראים! אויש! הטעות שלנו, שכן התרשמנו כל כך לטובה ונתנו אמון באב ובבנו האמריקנים, החברה המשפחתית, זו מהשכונה, שקיימת מזה כל כך הרבה עשרות שנים. אם נדמה לכם שיצרנית השטיחים, חברה אמריקנית מאוד ידועה, טובה יותר - נא חישבו פעמיים.

התקשרתי אליהם לקבל את המלצתם - איזה שואב אבק מתאים לשטיח (שכן זהו שטיח עבה מאוד). מסתבר, בצער רב, שהדייסון שלנו לא תואם שטיחים עמוקים. כמובן שלא התכוונו להשתמש בדייסון שהפך לתעשייתי, אחרי המאמץ המלחמתי. כבר קנינו אחד חדש, וכך ניצב אחד במחסן, לשעת צורך, והשני נקי וחדש ממתין אחר כבוד לעלות על השטיח החדש, זה המלכותי! אך אוי, צריך להפעיל שרירים כדי להזיז אותו קדימה או אחורה, הוא פשוט לא תואם-שטיח.

מה הייתם מצפים כתשובה מחברה המייצרת שטיחים? ״הרינו ממליצים שואב אבק זה, זה או זה״. אך לא בימינו: ״אנחנו לא ממליצים!״ מה יקרה? נתבע אותם לדין? להמליץ הם סירבו, אם הם הזהירו אותנו שהאחריות על השטיח לא תהיה תקפה אם נשתמש בשואב אבק לא נכון. אליה וקוץ בה - הם כבר מסירים אחריות, אך מסרבים להדריך. בסופו של דבר, הצלחתי לקבל תיאור כללי למדי איזה סוג שואב אבק יתאים (גלגלים גדולים, יניקה חלשה, וכו׳). אך יותר מזה, הס מלבקש! סוד כמוס ביותר.

״ענק המזגנים״

דוגמה נוספת. הזמנתי מזגנים מ״ענק המזגנים״, חברה שמפרסמת עמודים שלמים בעיתונים היומיים בארץ. המתקין (איש החברה) סיים את העבודה, אך שמנו לב שחלק אחד לא ישר. זה היה מוזר, שכן הוא הוציא כל מזגן מהאריזה המקורית (ואני, לתומי, אפילו צילמתי את אותם קרטונים). ״אין בעיות,״ הוא אמר, והתקשר לחברה שישלחו חלק חלופי.

כיוון שההתקנה הסתיימה, עברה האחריות מ״התקנה״ ל״שירות״. הגיע נציג שירות וניסה להסביר שהחלק בכלל ישר. כיוון שהוא לא הגיע לבד, אלא עם עוזר-שוליה, היה לו קהל. זה אומר כך, ועוזרו הנאמן מהנהן בראשו לכאן ולכאן. אך אני יודע להבחין בין קו ישר לבין קו עקום. ובכלל, הוצאנו כל כך הרבה כסף על המזגנים, שמדוע עלי להתפשר? שילמתי עבור מוצר ללא פגם, ואני מצפה שזה בדיוק מה שאקבל, ויחשבו המתקין ועוזרו שאני משוגע. משוגע, אולי, ששילמתי כל כך הרבה עבור מוצרים מ״ענק המזגנים״. לא הסכמתי לוותר. אם יש בעיות, אמרתי, אתקשר לחברה ואחזיר את כל המזגנים, לא רק את זה.

אני בשלי, והנציג בשלו. הוא התעקש וניסה להוכיח לי שמה שרואות עיניי אינו נכון. איך עושים זאת? מעקמים קצת לכאן וקצת לשם, להראות לי שהחלק ממש ישר, ו...אופס, החלק נשבר. טוב לפחות לא אני שברתי את החלק מרוב התלהבות. ניחא, עכשיו באמת לא הייתה לו ברירה, צריך יהיה לבוא פעם נוספת עם החלק הנכון! עוד מספר ימי המתנה. עוד בזבוז של חצי יום עבודה. והנה מגיע נציג אחר. הוא מוציא את החלק, וכל ההתקנה לוקחת לא יותר משתי שניות (לא היה לו סולם, מסתבר שגם זו האחריות שלי). ואז החלטתי לשאול אותו על פעילות המזגן, שזה השבוע השני לו אצלנו.

כבר איני זוכר מה היה, אבל מיד הופנתה אצבע מאשימה אלי: הבטריות בשלט לא עובדות כראוי, ואלה כידוע הן באחריותך! אבל הבטריות הגיעו עם השלט באריזה המקורית שפתחנו לפני עשרה ימים. ״חדש מהאריזה״. בטריות ודאי אמורות להחזיק זמן שלא נמדד בימים אחדים, טענתי בחום. ״כלל לא. הבטריות האלו זמניות בלבד, ובאחריותך להחליפן״. אין בעיה, עניתי, שכן במקרה, בלי כל קשר, הבאתי בטריות כאלו מארה״ב. אויש! קלקלתי לו את המזימה. אם אלו הבטריות, אז זו אשמתי, ואז מחייבים אותי עבור ביקור, אך גם עם הבטריות החדשות התברר שאין המדובר בבטריות כלל ועיקר.

בארץ, מסתבר, אתה צריך להיות מוכן לכל שטות, לכל תעלול, לכל תירוץ עלוב. המזגנים שיוצרו במזרח הרחוק, כמו גם הבטריות, אמורים להחזיק מעמד זמן רב. רק עם הגיען לארץ, הפכו הבטריות משמישות לזמניות בלבד, ברגע שפתחת, תוך יומיים פג תוקפן והן מפסיקות לפעול. בטריות פלא ממש, או ארץ פלאים, ארץ חלמאים, זו הארץ שלי.

האם יש תקווה?

לפני שנים רבות, אחרי רעידת אדמה זו או אחרת בוול סטריט, הונהגו כיתות של ״אתיקה״ בכל בתי הספר המובילים למנהל עסקים. דברים שהיו אמורים להיות ברורים, מובנים מאליהם, כלל לא היו, עד שהעולם, כולנו כאחד, נחרד, נחרדנו עד עמקי נשמתנו. הגוף הזדעזע, רעד, הבטן התרוקנה, ונמלאנו בחילה. חייבים לשנות, להשתנות. הכיצד בכלל הגענו הלום?

למי שחושב שדבר השתנה מאז סטודנטים למנהל עסקים חייבים לקחת כיתה ב״אתיקה״, הרשו לי להגיד חד-משמעית שלא. כי בגיל כזה, עם ניסיון נצבר הנדרש מאותם סטודנטים טרם קבלתם ללימודי מנהל עסקים (בארה״ב זהו בדרך כלל תואר שני, לאחר שנות ניסיון ועבודה), זה כבר מאוחר להקנות ערכים שאמורים להיות מופנמים, מטבע האדם.

מאז רק הידרדרנו עוד יותר, שכן לא רק בתארים מתקדמים רואים אנו את כל הרוע ורדיפת הבצע, היום אין מוסר עבודה בסיסי ברמות הפשוטות ביותר. היום אנחנו חיים בעולם של ״מגיע לי״, ״הכל חינם,״ ו״מישהו אחר אחראי לכל הצרות״. נשמע מוכר? לי זה נשמע דומה מאוד למרגליות שיוצאות מפיהם של ראשי המפלגה הדמוקרטית, ובראשם נשיא ארה״ב.

הוא משחק בגולף או טס כמלך המבקר את נתיניו ברחבי העולם, בעוד אנו עובדים. דוגמה אישית, זו של הנשיא. כך נראית ארה״ב היום, וכך - לצערי ולמגינת לבי - נראית גרורתה במזרח התיכון, היא מדינת ישראל, המדינה ה-51 של ארה״ב. למדנו, ייבאנו ויישמנו את כל הדברים הלא נכונים. כמה חבל.