|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
יוזמות להנעת התהליך המדיני
|
|
|
הרוב המכריע מודה שלעת הזו אין בצד הערבי נכונות לפשרות עם ישראל ואין לאבו מאזן לגיטימציה ציבורית, כוח פוליטי או חזון אישי, שיניעוהו לפעול בניגוד לדעת הקהל שלו או לעמדות המדיניות של הליגה הערבית
|
|
מי הם נוקטי היוזמה [צילום: AP/Kirsty Wigglesworth]
|
|
|
|
|
|
|
|
| הקהילה האירופית מגלה כבר זמן רב עמדה פרו-ערבית בכל השאלות המדיניות הנוגעות לסכסוך והצמד בריטניה וצרפת, ככל הנראה, עדיין שואב את השראתו מימי הזוהר האימפריאליים ומתקופת הקולוניאליזם שהסתיימה כבר לפני כ-100 שנים. | |
|
|
|
|
המאמר הוא, לכאורה, בחינה אנליטית, במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי, של תועלתן או תרומתן האפשרית של יוזמות מדיניות 1 לטיפול בסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני לעת הזאת. השאלה כשלעצמה לגיטימית, אבל גם מוזרה ומעוררת תמיהה כאשר היא נשאלת על-ידי מי שאמור להיות בקי בהוויה הישראלית ובהיסטוריה של המשאים ומתנים הישראלים-ערבים-פלשתינים כבר שנים רבות. כשמדובר בנקיטת יוזמות, חייבת השאלה להתייחס גם לזהותם של נוקטי היוזמה ומניעיהם, וכאן מסתבכת התמונה במהירות. הגורמים המעורבים באמת במהלכים המדיניים בנושאי הסכסוך הם: הישראלים, הערבים-פלשתינים, האמריקנים והקהילה האירופית. בתוך הקהילה פעילים במיוחד שלושה גורמים: מוסדות השוק בבריסל, בריטניה וצרפת. הקהילה האירופית מגלה כבר זמן רב עמדה פרו-ערבית בכל השאלות המדיניות הנוגעות לסכסוך והצמד בריטניה וצרפת, ככל הנראה, עדיין שואב את השראתו מימי הזוהר האימפריאליים ומתקופת הקולוניאליזם שהסתיימה כבר לפני כ-100 שנים. אין ספק שבמצב זה, שלא השתנה לפחות מאז הסתלקותו של ערפאת מהזירה, אירופה אינה מתאימה להיות מתווך הוגן בסכסוך וכל עוד נמשך מצב זה, אסור להתפתות לשתף עימה פעולה. בקהילות המומחים והפוליטיקאים מצדדי הסכם אוסלו וספיחיו, מתנהל ויכוח מתמשך לגבי אופי היוזמה המדינית שראוי להפעיל, אם בכלל, לעת בתקופות שונות אחרי ההסכם, ובכלל זה כיום. הרוב המכריע מודה שלעת הזו אין בצד הערבי נכונות לפשרות עם ישראל ואין לאבו מאזן לגיטימציה ציבורית, כוח פוליטי או חזון אישי, שיניעוהו לפעול בניגוד לדעת הקהל שלו או לעמדות המדיניות של הליגה הערבית. המערב, בעמדותיו החד-צדדיות, טירפד כבר לפני למעלה מעשור כל סיכוי להתפשרות ערבית, שתאפשר שיקול ישראלי החורג מקווי המתאר של נאום נתניהו בבר-אילן, ב-2009. במצב כזה, מתיתרת השאלה אם יש מקום ליוזמה ישראלית מדינית אמיתית, שכן יוזמה אמיתית היא ויתור חד-צדדי נוסף של ישראל לעקשנות הערבית ולעוינות המערבית. נותרת על-כנה, כביכול, השאלה, אם יש מקום ליוזמה "מפוברקת", דהיינו: יוזמה שהכל יודעים שאין בה ממש מלבד מראית-עין. טענתי היא שגם יוזמה כזו הינה חסרת תכלית ועל כן מיותרת. חלק מהתומכים בה גורסים שאפשר שתרגיע את טרור המפגעים, אבל הואיל וטרור זה הוא פרי יוזמה חמאסית בהסכמה ושיתוף של הרשות, קשה לראות התכנות ארוכת-טווח להתממשות התקווה להתמתנות הטרור. מאידך-גיסא, אם מדובר במהלך זמני לטווח קצר, מה טעם לישראל להרע את מצבה היחסי בסכסוך?! יוזמה פלשתינית-ערבית אקטואלית אינה בנמצא ואין שום סיבה לחשוב שלכזו מכוון עודד ערן. היוזמה הסעודית על גילגוליה השונים, היא למעשה "כתב-כניעה" לישראל. מו"מ שיתנהל סביב כתב-כניעה, מניח מראש מהי התוצאה הרצויה ומתדיין על פרטים שוליים. אין לישראל שום צורך או סיבה להכנס לבוץ מסוג זה ואין סיבה להניח ש"כתב-כניעה" דווקא הוא שירכך יגמיש את העמדה הערבית. נראה שהערבים ממתינים לאירופים או לאובמה שיוציאו עבורם את הערמונים מהאש. מאחר שהאירופים מגלים כבר זמן רב עמדה בלתי-מאוזנת בסכסוך וככל שחולף הזמן הולך ומתברר שגם אובמה נמצא כבר רובו ככולו במגרש זה, כל יוזמה שתבוא מכיוונם בעת הזו תהיה רעה לישראל. לכן, אין שום סיבה רציונלית לצפות ליוזמה כזו, לעודדה או לסייע לה. ביוזמות מדיניות רעות ירתה כבר ישראל לעצמה ברשתי הרגליים לא פעם - הסכם אוסלו הוא הקלסיקה כזו במהותה - מדוע לדחוף לחזרה על אותן שגיאות?! |
|
|
אובמה. להניע בכל מחיר [צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
|
| גם כיום דוחים הערבים את היוזמות האמריקניות בזו אחר זו, או מפני שהם כלל אינם חפצים בהסדר או שהם מצפים לקבל באמצעות יוזמה חיצונית יותר ממה שישראל יכולה לתת. | |
|
|
|
|
לפעמים דווקא המתנה שקטה ויצירת דימוי של מי שאינו חושש לומר "לא" כאשר זה הדבר הנכון לעשותו, היא הדרך הנכונה
|
| ▪ ▪ ▪ |
נותרת האפשרות האחרונה, שאליה, כנראה, מכוון המאמר מלכתחילה. ההנמקות שבאמצעותן מנסה ערן לנמק את המלצתו ליוזמה הישראלית, מופרכות כולן מיסודן:
א. אם אובמה יחליט להניע בכל מחיר, דווקא בשנת בחירות בארה"ב ובניגוד לעמדת ישראל ולהבנות העבר, יוזמת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, במטרה לשים על השולחן "חזון" ומורשת משלו לתוואי הפתרון לסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני - יהיו בה אל נכון כל המרכיבים שלדעתו דרושים ליצירת בסיס שסביבו ניתן לגבש פתרון אופרטיבי. כל הצעה ישראלית שתהיה פחותה מכך או תגביל את חופש הפעולה שלו, לא תתקבל על דעתו. אם יפעל בכל מקרה בניגוד לעמדת ישראל, אין סיבה ליצור מראית-עין שישראל שותפה לכך. גם כיום דוחים הערבים את היוזמות האמריקניות בזו אחר זו, או מפני שהם כלל אינם חפצים בהסדר או שהם מצפים לקבל באמצעות יוזמה חיצונית יותר ממה שישראל יכולה לתת; כלומר, מה שיהיה סביר בעיני ישראל, בוודאי לא יתקבל על-ידי הערבים. וכששני הצדדים יסרבו להצעה אמריקנית, היא תהיה בגדר "אות מתה". מדוע שירצה אובמה ללכת בדרך זו?! על-כן, לטעמי, הסעיפים היפים שמפרט ערן במאמרו כרעיונות ליוזמה ישראלית, הינם חסרי ערך. יתר-על-כן, איש לא יכנס בהגדרת יוזמה מדינית בעלת סיכוי, לרמת פירוט כזו ורמה מוכללת יותר רק תעשה את ישראל שותפה מאונס למציאות שלילית.
ב. ספק רב אם ארה"ב תשמיט מידה את הבכורה בטיפול בסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני ותעביר את שרביט ההובלה לצרפת, למשל. יוזמה צרפתית לא תישא את המשקל הבינלאומי של יוזמה אמריקנית, ולאובמה, אם הוא רוצה באמת לנסות ולהשפיע, אין זמן רב מדי עד לסיום כהונתו. יתר-על-כן, כיום מותר כבר להניח שאובמה יודע ש"אין מנהיגים מאחור".
ג. מרחב המחלוקות בין הצדדים לסכסוך הוא כה גדול, כך ששום מהלך שלא יבוסס על רצון הדדי להגיע להסכם, לא יוכל ליצור מכנה משותף להנעת השת"פ הדרוש להצלחת הסכם, הסדר, מתווה או כל יוזמה פוליטית-משפטית אחרת.
ד. יוזמות חד-צדדיות בסיכסוך מתמשך, ברוב המכריע של המקרים, הם דרך ליצירת חולשות אצל מי שאצה לו הדרך, שהצד ה"רגוע" ובעל אורך הרוח יכול לנצלן לטובתו בשעת הכושר. ביוזמות נימהרות, או שאינך אומר דבר ואז גם הטיפשים והנאיבים מבינים זאת, או שאתה מניח על השולחן פיתויים, דהיינו: ויתורים חדשים, שלא היית מוכן להם קודם. כך זזה נקודת ההתחלה של המו"מ למוקד חדש, קרוב יותר לדרישות היריב - איזה היגיון יש בכך?
אני טוען, אפוא, שרעיון היוזמות המדיניות לעת הזאת הוא רעיון נפל. נותרת על-כנה השאלה הרגילה אצל תאבי הפעילות "להכעיס": "אז מה אתה מציע"?
ראשית, אני מציע לא לאבד את העשתונות. לא תמיד אקטיביזם הוא הפתרון הנכון. לפעמים דווקא המתנה שקטה ויצירת דימוי של מי שאינו חושש לומר "לא" כאשר זה הדבר הנכון לעשותו, היא הדרך הנכונה. שנית, אני מציע לא לנקוט שום יוזמה חדשה, לפחות עד אשר יתברר גורל הבחירות בארה"ב. נשיא אמריקני "נוח" לישראל (רפובליקני, למשל), עשוי להפתיע אותנו לטובה ואין צורך לקלקל זאת מתוך פניקה או מתוך נסיון להוליך שולל את הציבור בפתרונות סרק שרק מחוללים מתח חברתי נוסף ומיותר. שלישית, אם בכל זאת אנו רוצים להשפיע על המהלכים הבינלאומיים באמצעות תמרון מדיני, מוטב שיהיה זה תמרון שאם לא יועיל, לפחות לא יזיק.
תמרון כזה עשוי להיות דרישה ישראלית לדון מחדש בעיצוב הגבולות בין מדינת ישראל למדינה ערבית בארץ ישראל על יסוד כללי הצהרת בלפור מ-1917; שהרי כל פתרונות החלוקה הטריטוריאלית בין התנועה הלאומית היהודית לתנועה הלאומית הערבית-פלשתינית בארץ ישראל, מתחילים בפועל בנקודה היסטורית זו. רביעית, אל לישראל לוותר אף פעם על דרישתה הקטגורית לגבולות ביטחון ברי-הגנה עצמית. גבולות אלה נקבעים, בין היתר, על יסוד מרכיבי האיומים האסטרטגיים, כשאי-הכרה ערבית במדינת לאום יהודית ואי-השלמה עימה, מותיר על-כנו את איום הגדול מכולם - מחיקתה מן המפה.
|
|
1. ראה למשל: למאמרו של עודד ערן: "יוזמות להנעת התהליך המדיני – היש להן תוחלת בעת הנוכחית"?, מבט על, גיליון 805, 14.3.16, INSS, תל אביב.
|
|
| תאריך:
|
17/03/2016
|
|
|
עודכן:
|
17/03/2016
|
|
רפי לאופרט
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
נובל
|
19/03/16 06:31
|
|
|
|
|
|
יוסי אבידור
|
19/03/16 20:47
|
|
|
|
2
|
|
ל-לאופרט
|
19/03/16 17:34
|
|
|
|
|
|
תיקון שגיאה
|
19/03/16 19:47
|
|
"הדור הזה של אמריקנים עמד למבחן של משברים שהוכיחו את נחישותנו ועמידתנו האיתנה, עשור של מלחמה תם כעת. הכלכלה החלה להשתקם, האפשרויות של אמריקה בלתי מוגבלות, זאת משום שיש לנו את כל התכונות שנדרשות בעולם וללא גבולות: נעורים ומרץ, גיוון ופתיחות, נכונות לקחת סיכונים ומתת של יכולת המצאה.
|
|
|
|
|
אני רואה וגם שומע את הקולות בישראל, הנהנים להשמיץ את טראמפ ככל האפשר.
|
|
|
|
|
דונלד טראמפ והילרי קלינטון הם המנצחים הגדולים של יום הבחירות המקדימות שנערך אתמול בחמש מדינות - פלורידה, צפון קרולינה, מיזורי, אילינוי ואוהיו.
|
|
|
|
|
בימינו קל מאוד להשתמש בדימויי השואה. במשך מספר שנים אויבי ישראל (ה״שותפים לשלום״, אלו שקוראים לעצמם ״פלשתינים״, וחבריהם במערכת עיתון הארץ ושאר ישראלים יפי נפש) משווים אותנו ל״נאצים החדשים״ ואת עזה ל״גטו פתוח״. אפילו איני צריך לנקוט שמות, נראה שהתופעה כל כך רווחת, שכולם נחשפו אליה בזמן זה או אחר. בכזו קלות-ראש מעזים יהודים וישראלים להשוותנו לנאצים, ואני, בן ונכד של ניצולי שואה, נחרד.
|
|
|
|
|
בשני המחנות גם יחד, הכחולים והאדומים, אנחנו עדים לתהליך מדהים: חוסר שביעות רצון מהוותיקים ודרישה לשינוי מהותי מבפנים. אצל הדמוקרטים קצה הנפש בקלינטונים. את ביל עדיין אוהבים ולא סר חינו (יש הטוענים, ובצדק, שאובמה זכה בקדנציה שנייה תודות לתמיכתו של ביל קלינטון). סלחו לו על ״משובות נעוריו״ וה״סטוצים״ שניהל עם אחת ושנייה ושלישית ורביעית. הוא תמיר וחביב על הגברים, ונשים מביטות בו ונעלמות לעולם משלהן. אך הילארי, זה כבר סיפור אחר. היא מזכירה לרבים מכשפה מסיפורי האגדות, וודאי שלא פיה טובה. במילה - נמאס ממשפחת ה״מלוכה״ הקלינטונית.
|
|
|
|
|
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
