המצווה הנועלת את תרי"ג מצוות התורה אמורה בפרשת 'וילך', בספר דברים פרק ל"א, פסוק י"ט: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". יש בה במצווה הנכבדת הזאת שתי צלעות, אם לא שלש, הבאות לכלל ביטוי בשלושה פעלים. הראשון בהם הוא כִּתְבוּ לָכֶם, המיתרגם למצווה הי"ח במניין המצוות לרמב"ם, "שציוונו שיהיה כל איש בישראל כותב ספר תורה (התורה כולה קרויה 'שירה') לעצמו" בתוספת הערת רבינו אשר-"אם ידו משגת"-. הפועל השני הוא וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עליו ייסד הרמב"ם בין השאר את ההלכות ח',ט' וי' בהלכות תלמוד תורה.

• "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אישה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה".

• "גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים (כגון הלל) ומהן שואבי מים (כגון רב הונא) ומהן סומים (כגון רב יוסף) ואף על-פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה" .

• "עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך". על שתי הצלעות האלה ראוי להוסיף את הפועל השלישי, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם עליו השעין רבי עקיבא במסכת עירובין נ"ד, ב', את העיקרון שדבר אין לו עם המתודה אלא עם המהות המזוקקת, כי תכלית הלימוד אינו הוראה אלא הטמעת התורה בלומדיה כדרישתה, "מניין שחייב אדם לשנות לתלמידיו עד שתהא סדורה בפיהם, שנאמר שימה בפיהם....", ולפיכך "... חייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו".

כל זה לא היה אמין אילו התורה הייתה טקסט, משפטי-הלכתי-ערכי-מוסרי ומצוות וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לא הייתה יותר מאשר מצוות הקניית ידיעת התורה. מיקומה של המצווה כנועלת כל המצוות, היקפה, חלותה, מטביעים רושם כי 'תלמוד תורה' ו'לימוד תורה' הם שתי הוויות קרובות, לבטח, אבל שונות, עד שהאומר כי לימודה של התורה אינו עדיין תלמודה, לא שוגה בדקדוקי עניות. המאמר התלמודי הידוע "אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן, כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום שבין אדם לחברו- ותלמוד תורה כנגד כולם" (שבת קכ"ז, א'), מוכרח להתפרש כמאמר המבטיח כי שכר השמור לאדם המקיים מצוות תלמוד תורה, שקול כנגד השכר השמור למקיימי המצוות האצילות המנויות, לא יותר, השכר, לא המצווה עצמה כאילו היא אצילה מרעותיה, שהרי גם מצוות תלמוד תורה היא מן התורה. אין זאת כי לא מדובר בלימוד התורה ובהוראתה בלבד, אלא במהות גדולה לאין ערוך מהוראה ולימוד, ואפילו ידיעה, בהפיכת החיים כולם, הלימוד הטהור והלימוד המביא לכלל מעשה - כפי " שכבר נמנו וגמרו גדולי התנאים בעליית בית אריס בלוד או בית נתזה בלוד, שם נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ',ב') - למהות טוטאלית ששמה "תלמוד תורה". אפילו התואר "שירה" המושאל לתורה כולה, לא רק לשירת האזינו שבתורה, מעיד על הפנמה דרמטית שתלמוד תורה אינו הפרוזה של לימוד תורה אלא שירת חייו של אדם על-פי ניגונה המרהיב האין סופי.

לימוד מכשיר אדם לדעת, כגון לדעת קרא או כתוב, לשלוט במיומנות או בחוכמה תחומה, להתמחות במלאכה או בהנהגת הבריות. הלימוד 'מכין' איש או אישה לחיים, אבל הוא לא החיים עצמם. אי-אפשר לומר עליו "... עד יום מותו, ... כל ימי חייך". תלמוד תורה האמור כמצווה הנועלת את תרי"ג המצוות, הוא כנגד כולם, לא בשכר, אלא במהות, הוא אחרון המצוות כי הוא כל המצוות. אולי בכך מובנים דברים שמביא הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ג', הלכה ה' "תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו". בעולם האמת עדיו יבא כל אדם מן העולם בו הוא נדון על המעשה, דנים אותו תחילה על 'תלמוד תורה' מפני ש'תלמוד תורה' הוא המביא לכל המעשים. בעלי התוספות ערים לעובדה כי דברים אלה של הרמב"ם המבוססים על גמרא במסכת סנהדרין דף ז' עמוד א', סותרים דברים שנאמרו במסכת שבת דף ל"א, א' שם נאמר כי שואלים לו לאדם בבית של מעלה תחילה " נשאת ונתת באמונה ואחר כך קבעת עתים לתורה". אין סתירה, פותרים בעלי התוספות, "תחילת גילוי דינו במה שנטשו מדברי תורה- ומכל מקום יקבל דינו תחילה על דברי תורה". משא-ומתן באמונה - זהו תלמוד תורה. משא-ומתן במרמה -זהו נטישת תלמוד תורה. על כך דנים. לא על המעשה. אפילו פותחים במעשה - אין פותחים אלא כדי לבחון 'תלמוד תורה', אם קוים או אם חלילה ננטש.

דרך ארץ

ניכרים דברים אלה גם אגב עיון בהלכה מרתקת במסכת מגילה דף כ"ז, עמוד א'. "אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה"! איך לומדים תורה בלא טקסט הכתוב בתורה, איך מוכרים בכלל והתורה עצמה ציוותה 'על כל אדם מישראל כִּתְבוּ לָכֶם, שציוונו 'שיהיה כל איש בישראל כותב ספר תורה' כפי שכתבנו למעלה? אין זאת אלא שתורה הכתובה היא האמצעי, והתכלית היא 'תלמוד תורה' כפי שהוא מתגלה בחיים כולם, יתרה על כן, אם אין לו לאדם כדי מחיה ואלא אם כן יהיה לו כדי לכלכל ולדור - הוא ימות, ועם מותו של אדם תלמוד תורה המביא לידי מעשה מה יהיה עליו, תוהו? " לֹא-תֹהוּ בְרָאָהּ "! (ישעיהו מ"ה, י"ח).

תורה אינה הלכה בלבד, ואינה דרך ארץ בלבד, ולא זה עם זה בלבד. היא אינה חוקים בלבד ולא מוסר בלבד, ולא צימודם זה עם זה בלבד. היא לא כך וכך מצוות עשה וכך וכך מצוות לא תעשה בלבד. התורה היא הגרעין ממנו צומח עץ החיים של 'תלמוד תורה', הוויה מתפשטת למן היום בו נברא האדם בצלם - עבור דרך חכמי הדורות שלימדוה על-פי ייחודם, שהרחיבו אותה על-פי ליבתה, שיישרו על פיה מעשים וניפו מתוקף אדנותה את המגונה מן הראוי, את המעקשים מן המישור. היא אינה נלמדת כדי להוסיף דעת או להיזהר בדינים ובחוקים. היא הדעת עצמה ברוחבה ובעומקה, היא הדין בטהרתו. היא לא הקודש מול החול. אין חול בעולם. יש 'תלמוד תורה', כנגד כולם, ואדם או חותר להתקיים בתוכו או כושל ומחללו.

אי-אפשר לעמוד על טעמו הייחודי של 'תלמוד תורה' בלי להדגיש כי יחסי תורה - אדם, הם יחסי נתיב דו סטרי, לא דרך אחת בה יוצאת תורה אל נאמניה באדנות מצווה, אלא דרך יוצאת ודרך השבה כאחת מן האדם שהבורא אותו בצלמו נתן לו בינה וחוכמה ומתת בחירה. 'תלמוד תורה' הוא עולם של דיון, בו יש לשואל ולמשיב, למורה ולתלמיד, לאדן הציווי ולאדם המצווה, מעמד של כבוד גדול.

רבי ישעיה הלוי הורוויץ (1560-1630) הידוע כשל"ה, על שם חיבורו הגדול "שני לוחות הברית", רבה הראשי פראג בגולה ועם עלייתו ארצה רבה הראשי של ירושלים, מסכם כמה וכמה עקרונות יסוד בחיבורו "כללי התלמוד". הוא פותח בחובה המוטלת על המעיין לדקדק בלשון, מפני שהדיוק בלשון מבטיח את הדיוק ביחסי הגומלין בין נותן התורה לבין מי שמקבל אותה ." כלל גדול בעיון שתדקדק הלשון היטב, ....ותשתדל להוציא כל הלשון בעניין שכל מלה ומלה בכל חלק ממנו יורה על דבר חידוש שלא היה מובן מכל הקודם. ...שתדע מהו הנושא ומהו משפטו". הערפול הוא אויב השכל. השכל הוא אדון התבונה. בסעיף אחר הוא מדגיש, "בתחילת עיונך תשים מונח במחשבתך, כי כל אחד מהדברים אחד השואל ואחד המשיב, שהם בעלי שכל, ושכל דבריהם בחכמה ובתבונה ובדעת... ולכן יש לך לעיין בכל דבריהם ולראות אם הם דברים של טעם, בריאים וחזקים כראי מוצק, או אם תפל בלי מלח ודברים חלושים". אין התבטלות לפני הסמכות העליונה. האדם ממונה על מבחן החוכמה התבונה והדעת. השל"ה לא מקטין אותו מראש כמי שאין שכלו מגיע לדרגת השכל המנופה העליונה. בדרגת השכל האנושי, השכל האנושי צריך למלא מקום של כבוד, ריבוני. "...וראה אם מה שבלבך, שבשכלך, מסכים עמו" הוא כותב, וממשיך, " וכל ספק שיהיה לך במה שאתה מעיין או איזה דוחק או קושיא, אל יקל בעיניך ואל תזוז ממנו עד שיודע לך פתרונו". וכאן קובע השל"ה יסוד מוסף ב'תלמוד תורה', יסוד העיון בחבורה, יסוד אדנותה של הקהילה הלומדת והחוקרת. 'תלמוד תורה' אינו אדם בודד. 'תלמוד תורה' הוא קהיליית תלמוד תורה. "אל בינתך אל תשען" מצטט השל"ה את משלי ג',ה', "עד שתשאל לחבריך ותחקור אם מה שהבנת בו הוא צודק, או יש כנגדו פרכה, כי אין אדם רואה חובה לעצמו וחבריך יקיימוהו בידך". השל"ה תובע לשאול, להטיל ספק, להתמודד מולו, ולדעת " כי אין האמת ניכר אלא מתוך הפכו", ובכדי שהאמת תהיה מחייבת לאורכה ולרוחבה של הוויית 'תלמוד תורה', על האדם להכיר בה בתהליך בו הוא שותף בכיר בבירורה.

....ויש צמד פסוקים העומד לימין התוהה אחר כל הדברים האלה 'תלמוד תורה' מה הוא.

חברת חוק

צמד פסוקים מעורר תמיהה בספר דברים (פרק ו' פסוקים י"ז-י"ח) מטריד ותובע הבהרה. יש ספר חוקים בישראל. הוא ניתן בסיני, חקוק באצבע אלוקים על לוחות הברית. יש בו 613 מצוות המציבות דרישות ברורות באשר למה שאדם מישראל מחויב לעשות ובאשר אדם מישראל אסור לו שייעשה. " שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת-מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ", כתוב בפסוק האחד, 'שָׁמוֹר' כנגד מצוות עשה, 'תִּשְׁמְרוּן' כנגד מצוות לא תעשה. זה מקיף את הכל. כל מסכת החוקים. מי ששומר עליהם על כל סעיפיהם מקיים בגופו חברת חוק, חי על-פי המשפט, נזהר מחטוא על-פי הדין. שום חברה צודקת אינה יכולה לצפות ליותר מזה. אפילו, לכאורה על-פי הפסוק, גם ה' שנתן את התורה, לא.

והנה נצמד לפסוק הזה האחד, הפסוק השני האומר, " וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ". למה? שמירת כל המצוות אינה מבטיחה את הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'? יש גם מצוות, גם הישר והטוב? יכול האדם לשמור את חוקיו של האלוהים ועדותיו ועדיין הוא צריך לעשות גם את הישר והטוב?

אכן.

מצוות הם החוק. הישר והטוב, התכלית. החוק הוא הדרגה הנמוכה ביותר של קוד אתי. הקוד האתי עומד על משמר שמירת הטוב והישר שאינו אמור בחוק. החוק מתיישן. הטוב והישר לעולם לא. החוק נשען על ראיות, עדויות. הטוב והישר- על מה שאדם עושה בגלוי ובסתר. החוק מגדיר איזה שקר הוא שפיט ואיזה אינו יכול להיות שפיט. הטוב והישר מטיל את האחריות על האיש או האישה היודעים בליבם אם עשו אמת במעשיהם ובפיהם, בתוכם כבברם. החוק נדון בבית דין של מטה בעיני שופטים ושוטרים הגונים כולם אולם אנשים בשר ודם על סגולותיהם ועל חולשותיהם. הטוב והישר - בְּעֵינֵי ה'.

הטוב והישר ניכר מתוך המעשה הטוב והישר. הוא אידיאה. בשמים. לארץ הוא יורד בסולם אל המצוות. אל האיסורים. מאחורי כל אחד ואחד מתרי"ג המצוות עומד האידיאה האחת הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב. אילו היה לו קיום כשלעצמו על הארץ היה ערטילאי, הבריות לא היו יודעות מה הוא והיו מפרשות את הטוב כטובה שלהם ואת הישר כישר על-פי דרכם. עכשיו שהטוב והישר שלמעלה מביא לכלל מעשה שלמטה, מסמיך את המצוות לחתור אליו, והמצוות החותרות אליו יוצאות ובאות בסולם אל המופלא הזה שירד אליהם הטוב והישר הוא ליבת 'תלמוד תורה', הוא יותר, הוא 'תלמוד תורה' המוצב ארצה, וראשו בשמים, קוסמי.

לקראת חג השבועות חג מתן תורה התשע"ו