"מה זה, אתה איתי או איתו?", שואל גברי. ופולי משיב: "אני מהאו"ם". זה נחמד בתור תשובה גששית, אך לרוב לא מתאים כדרך חיים - ובוודאי שלא כאשר מדובר בגופי ממשל. הללו צריכים לייצג את טובת המדינה. כמובן, תוך שמירה על החוק ועל הנהלים ועל הכללים. כמובן, תוך הימנעות משחיתות, שרירותיות ואפליה. אבל בשורה התחתונה: הם לא ניטרליים; הם פועלים בשמה של המדינה ולמענה.

הדבר נכון גם לגבי הפרקליטות. לכן, מוזר היה לי לשמוע (יום ג', 7.6.16) את שי ניצן מצהיר, שפסגת שאיפותיו של תובע איננה להרשיע. ניצן הגדיל ואמר כי זהו המסר שהוא מעביר לפרקליטים הכפופים לו. דבריו של ניצן התקבלו בגיחוך בקהל שהיה ברובו המכריע מאנשי הסנגוריה הציבורית, גיחוך שהביע חוסר אמון. לי הם נראו מגוחכים בדיוק מהסיבה ההפוכה: משום שאסור שהם ישקפו את המציאות.

עורך דין המייצג את המדינה - או רשות מקומית או חברה ממשלתית או כל גוף ציבורי אחר - צריך לשאוף לזכות בכל תיק. לא משנה אם זה תיק אזרחי, לא משנה אם זה תיק מינהלי, לא משנה אם זה תיק פלילי. ראשית, בשביל זה משלמים לו. אם המסר שיירד מניצן יהיה שהדרך חשובה יותר מאשר פסק הדין, שכישלון אינו דבר שצריך להתבייש בו, שמוטב לוותר אם לא בטוחים - זה בדיוק מה שיקרה: התעלמות ממבחן התוצאה, אדישות לכישלון, נסיגה אל מול קשיים.

שנית, וזה העיקר: לנציגי המדינה בבית המשפט אסור להיות ניטרליים. הם מייצגים צד, ולא סתם צד אלא את הציבור ואת האינטרס הציבורי. בדיוק כשם שהסניגור מייצג את הנאשם, התובע מייצג את המדינה. בדיוק כשם שעורך הדין מייצג את האזרח, הפרקליט מייצג את הציבור. באולם יש רק גורם ניטרלי אחד: השופט. לכל השאר יש אינטרסים לגיטימיים: להרשיע או לזכות, לנצח או להימנע מהפסד, לקבל כסף או להימנע מלשלם אותו.

התובע צריך לשאוף להרשיע, כי האינטרס הציבורי מחייב להעניש עבריינים. הפרקליט צריך לשאוף לזכות, כי האינטרס הציבורי הוא שהמדינה תקבל כסף ושלא תוציא כסף. המייצג צריך לשאוף לנצח, כי האינטרס הציבורי הוא שמכרזים יתקדמו ולא ייתקעו. זה כל כך פשוט וברור, עד שכמעט קשה למצוא מילים להסביר את זה.

כמובן - לא בכל מחיר. במדינה דמוקרטית, לא עושים שום דבר בכל מחיר. לתובע אסור להתעקש על כתב אישום אם מתברר לו שאין ראיות. לפרקליט אסור להתעקש על תביעה כספית אם מתברר לו שהצד השני צודק. למייצג אסור להתעקש על מכרז אם מתברר לו שנפלו בו פגמים. אבל זה חל על כל הצדדים. לסניגור אסור להביא עדי שקר, לעורך הדין אסור להעלים עובדות. וגם לשופט אסור להישען על ראיות בלתי קבילות.

נכון, למדינה יש יותר כוח - ולכן יש עליה יותר מגבלות, ודאי במשפט הפלילי. היא חייבת לחשוף את כל ההאשמות, את כל חומר החקירה ואת כל העדים - כולל כאלו שפועלים לטובת הנאשם. החשוד יכול לשמור על זכות השתיקה, הנאשם יכול להסתפק בהכחשה לקונית של האישומים, הסניגור יכול לשלוף בהפתעה עדים וראיות - ולשמור אותם לעצמו אם הם פועלים לרעת מרשו. ומעל הכל: התביעה חייבת להוכיח את האישומים מעבר לכל ספק סביר. היא צריכה ודאות של לפחות 90%; לנאשם די בספק של פחות מ-10%.

די בכל אלו. לא צריך בנוסף להם תובעים שיחיו כל העת בספקות ובחששות, שמא הם אינם עושים את הדבר הנכון. ביקורת עצמית - בהחלט. ביקורת חיצונית - ודאי. פחד מהצל של עצמם - ממש לא. פחד מהצל של הממונים עליהם - ממש לא. פחד מהצל של התקשורת - ממש לא. אנחנו צריכים תובעים ופרקליטים בעלי רוח שליחות, מלאי ביטחון עצמי - וגם חדורי רוח קרב. כן, לנצח. כן, בכל תיק. כן, לטובת המדינה.