פירורי אהבה

'כל הדרך אני נוסעת לפגוש את רמי. משפטן צעיר שמתגורר בשטח המריבה. גוש קטיף. שלושים שנה הוא מתגורר בגוש. הקים בית עם רחלי, ילידת נווה דקלים. הוריה עקורי- ימית, חוו את הכאב על בשרם. עברתי מחסום צבאי אחד ועוד אחד. כבר הפסקתי לספור. שלטים מאירי עיניים נקרו בדרכי נגד הנסיגה ונגד ההינתקות.
רמי שלח לי מכתב, ובו הזמין אותי לבקר בביתו שנקרא בשם לא שגרתי: "פירורי- אהבה".

כל הנסיעה שמעתי את שיריו של הפזמונאי אהוד מנור שהלך לעולמו. כל מילה חקוקה בסלע. הרגשתי איך מילותיו מלוות את מסעי אל הנקודה הדרומית ביותר בארץ, כרם שלום. אנשי הגוש היו יכולים לאמץ את המלים המיוחדות האלה: "אין לי ארץ אחרת", "ללכת שבי אחריך". אני נוסעת בשביליה הקסומים של ארצי. הנופים המוכרים מתחלפים בפסיפס של חממות הזרועות על פני מרבדי דשא למרחקים עצומים. הירוק גובל עם הים הצלול. הים התיכון נשקף כמראה. החום גובל עם ההר המתנשא והגגות העגולים והמרובעים נושקים לשמים ומקנחים את הזיעה שבצבצה בהם.

חם מאוד באיזור היבש הזה. המזגן באוטו עובד שעות נוספות. אני מרגישה פרפרי התרגשות בבטן. כנראה שאני קרובה אל היעד. קבוצת אנשים עם שלטים בידיים מתכוננת לסגור כביש עוקף. הם עצרו אותי ושאלו לאן פני מועדות. כשאמרתי להם שמצפים לבואי בכרם שלום, התפזרו האנשים מהכביש ואיפשרו לי לעבור. כמו בקיעת היאור. ככה הרגשתי. כשהתבוננתי במראה הפנימית נחיל האדם חזר לקדמותו. הגעתי לצומת קטנה, על שלט מצד ימין היה כתוב נוה דקלים ועל שלט מצד שמאל נכתב כרם שלום. פניתי שמאלה התקדמתי מאה מטר ישר לחיוכיהם של חיילנו.

"רואים שאת לא מכאן".

חייכתי והוצאתי לבחורים השזופים שקית סוכריות שוקולד ממולאות בליקר שרי כזה.

"זה ממני. זה יתן לכם הרגשת הי. מעין התרוממות רוח. רק אל תתחילו לדמיין מה שאין בשטח. רצוי לאכול אותן כל שעתיים".
"כן, אמא". חייך אלי אחד החיילים. והשני אמר: "מה את חושבת שמכמות כזו קטנטנה תופסים סוטול". "תראה", אמרתי "אין ספק שעל נשים זה משפיע אחרת... על גברים אין לי מושג. אתם נראים לי ילדים טובים, שאלוהים ישמור עליכם ותשובו בשלום הביתה".
"סעי לשלום, אמא". חמודים כאלה. נצבים בשמש הקופחת.

עד ליישוב עצמו עוד נתקלתי בשלושה מחסומים צבאיים.. רמי המתין לבואי בכניסה ליישוב. כאשר נכנס לרכבי, הפציר בי שאסע לאט-לאט כדי שאוכל להתבונן בנוף הפראי הנגלה לעיני. איך אפשר שלא להתאהב במישורים הירוקים האלה. באיור האורבני השונה מיישובים שעצבו להם את ביתם. עצרתי את רכבי ליד בית הוריו. החניה היתה מפוסלת בצורת צלוחית של ספל קפה. חניה עגלגלה מרהיבה ביופיה. כשצעדתי לידו חשתי באווירה קסומה. משהו באוויר ליטף את בואי ועירסל את גופי במתיקות רבה. התפעלתי מהעושר של הבנייה המקומית. כל אדם שבנה את ביתו השתמש בחומרים היקרים ביותר ויצר לו את חלקת אלוהים הקטנה. לא רחוק מהשדרה הפסטורלית הזו ראיתי בתים בבנייה.

"מה זה?" הצבעתי לכיוון האנשים והפיגומים. "הבנייה נמשכת בעיצומה למרות שמאכלת מונחת מעל צווארנו". "אני לא מבינה. בכנסת החליטו על הינתקות... על הסכם שלום עם הרשות הפלשתינית... על החזרת שטחים... מי התיר את המשך הבנייה הזאת? ולמה להמשיך לבנות אם אחר-כך צריך לוותר על כל ההשקעה?"
רמי התבונן בי.

פתאום גיליתי בעיניו את הדמעות. "אני מרגיש קרוע מבפנים. גדלתי במקום הזה. אני חי ונושם את האדמה הזאת. זו האדמה שלי... נטעתי בה עצים. הפריתי אותה בזרעים שתניב לי תוצרת. בואי אראה לך את אהובתי..." הגענו אל שכונה הטובלת בגינות ירק. שלל פרחים בניחוח משכר קיבלו את פני. רמי התכופף ופתח עבורי את השער לביתו. בית שחלקו העורפי בנוי מעצי ארזים וחלקו האחורי בנוי מבטון מוצק. השילוב בין העץ לאבן הטביע בו את חותמו. רחלי הגישה לי משקה קר וישבנו על הדשא מתחת לענפיו של עץ פיקוס בן שלושים שנה. "העץ הזה הוא בן גילי. אני מאוד אוהב אותו. הורי שתלו אותו ביום שנולדתי בביתם. אחר-כך במבצע לוגיסטי הועבר העץ לפני ארבע שנים אל מקומי החדש. אני גר ב"פירורי - אהבה" ארבע שנים ואני מחובר לאהובתי בחבל הטבור".

"לרחלי?" שאלתי לא מאמינה למשמע אוזני. "לא!" רמי קם ממקום מושבו והלך לחלקת אדמה שלא מזמן הפך את תלמיה. "את רואה, זו אהובתי". רמי החזיק חופן של אדמה בידיו. "תריחי אותה. יש לה ריח נהדר. כשאני הופך את תלמיה, היא יודעת, שאני הולך לפנק אותה. אזרע בה זרעים של אהבה שתניב לי תבליני בית כמו נענע, ציפורן, קינמון ואשחר. אלה תבלינים שמוסיפים גיוון בניחוח הבישול. למדתי לאהוב את האדמה מאמא שלי. אני חייב להגיד לך שהמגע הראשון שלי עם האדמה הזאת היה כשמלאו לי ארבעה וחצי חודשים. זחלתי עליה. חשתי בקרירותה. המגע היה לי נעים ומעורר. אני חולה על ריח גופה. בגיל מאוד צעיר תחבתי אצבעות עפרה אל פי. סקרן הייתי לטעום אותה. לא קרה לי כלום. אז אכלתי את פירורי אהבתה וחשתי מחובר אליה, לא רק כשהיא במעי. אלא כשהיא מקיפה אותי אני מרגיש בטוח. אני מרווה אותה במים כל יומיים. מוסיף לה תבליני בריאות כמו דשן משובח שיפרה אותה. כל פעם מחדש אני מגלה בה רכות מענגת. אני אוהב אותה. זו אדמתי!

את הוריה של רחלי עקרו מימית העיר הראשונה שבאו אליה אידליסטים והקימו אותה. את יודעת איזה כאב לב היה להם...לעזוב ככה בית, עצים ששתלו. לעקור כל מה שניטע. להרוס כל מה שנבנה. אני לא הולך לוותר על האהבה שלי. אני אוהב אותה כל-כך. יום מבלי שאראה אותה, אני מרגיש הרוס מבפנים. לכל אחד יש את המניה שלו. לי יש את מחלת הגעגועים אליה. אם אני יוצא השכם בבוקר לטפל ולייצג לקוחות בבית המשפט אני מרגיש דקירות בחזה. מן הולם לב כזה. רק ליד אהובתי, אני חש בטוח. אני קנאי לה. לא רוצה שמישהו אחר יתחבר אליה. רוצה שתשאר רק שלי. אני לא יכול לפגוע בה. אני אדם קנאי השומר בקנאות רבה על רכושו. והאדמה הזאת שאני מעבד כל יום, היא חלק מתוכי. זה החיבור שאני מרגיש אליה. אני שר לה שירים. ואני תוחם לה זרעים עמוק, עמוק לתוכה ואחר משקה אותה במים שהיא מאוד אוהבת. אני מחובר לה בנשמה והיא יודעת את זה. אני לא צריך לדבר לידה על נסיגה או הינתקות. היא יודעת שלבי נסער בתוכי. השקט הזה מאוד לא אופייני כשאני ניצב לידה. היא מבחינה בכל מה שעובר עלי. מאוד רגישה אהובתי השותקת.

לעתים בשתיקתה אני חש את יערות גופה מתחבטים בי. אני בועל אותה כל יום. הופך את תלמיה מצד אל צד. רוגש בתוכה את הסערה. הדומיה שבאה ממנה רק עוטפת את שתיקותי. בזמן האחרון הסיסמאות והשלטים מטרידים את מנוחתי. רק המחשבה שידיים זרות יעבדו את אדמתי עושה לי רע.

אין לי מנוח. איברי רוטטים מבכי. בבית המשפט אני מאורגן מאוד בדברי. חותך ישירות ומביא את העניינים לידי שלמות עניינית. רק בבית אני מרשה לעצמי להתפרק. כשאני מריח את התלמים הבוערים נשרף לי הלב. אני לא יודע ולא רוצה לדעת לעולם... איך להכאיב לאדמה ששירתה אותי במשך שנים רבות. יש לה את הנסיון הכי עתיק בעולם. וכשאני נשען עליה. אני מרגיש שאני בידיים הכי טובות והכי יציבות שאני מכיר. זו האהבה שלי. רחלי יודעת שהיא באה מאהבה. היא במקום הרוחני-נפשי ואהובתי במקום הפיזי. לשתיהן יש לי מקום נרחב בלב. המקום הזה הוא מעין ברית עולם עם האדמה שלי. כל פעם שאני צריך לנסוע למרכז הארץ, אני לוקח חופן של אדמה וכמו אמא טובה אני מבקש ברכה. אני עוצם את עיני ומתוך הדומיה הגדולה מגיח צליל של חליל המרקיד לי את האווירה.

אין יום שאני לא מנשק את אהובתי הפיזית. ניחוחה המעורפל והרטוב עם הנץ השחר נותן לי כוחות להתמודד עם הסוגיות הכי קשות בבית המשפט. אני לא יכול בלעדיה והיא יודעת את זה. מה אעשה ביום שההחלטות יהפכו למציאות כואבת? אני שואל את עצמי. איך אני אוכל להמשיך הלאה? מאין אשאב את הכוחות להתמודד עם הבדידות, עם הריקות, עם חוסר המגע הזה? עם הגעגוע שלא עוזב?
יש אנשים שמתגוררים מתוך בחירה במרכז הארץ ובצפונה. הורי בחרו לגור בדרומה הלא מיושב של הארץ. אלה שטרדות הקיום לא מעניינות אותם ורק מחפשים את השקט אחרי יום עבודה עייף ומרגיז. ואני לא יודע היכן להניח את ראשי מרוב מחשבות וייסורים. הפחד מתארח בחלומותי, עושה בי שמות.

אני לא יכול לסבול את הכאב הזה שמטפס לו אל לבי. אני פוחד. כן... כן מאוד פוחד. פוחד מהעקירה למקום אחר. פוחד מהלבד הזה שינחת עלי עוד מעט. פוחד להשאיר את אהובתי למגען של ידיים זרות... בואי ראי את ביתי... כל פינה בו היא מעשה ידיה של רחלי. היא אמונה על הבית ואני אמון על החצר שלנו. אליה אני מתחבר הכי טוב. כל אחד מאיתנו מתרגש מתמונה קלה ומרגשת בחייו. אני מתרגש כשמציץ אלי נבט ועושה לי טוב על הנשמה. כך היום שלי מתחיל. כשהאדמה משתפת אותי בחוויותיה האמהיות שלה, אני מרגיש שייך.

עוד מעט יקחו לי את את השייכות אליה וארגיש שעקרו לי את הלב. איך מעודדים ראשי ממשלות את האנשים להקים בית ולהרחיב את שטחיה של ארץ ישראל שלי, וכאשר השטחים מורחבים פתאום חותמים על הסכמי שלום ומנערים אותנו מעל האדמה שאנחנו יושבים עליה ומטפחים אותה כבבת עינינו. איך עושים לנו את זה? ראשי-הממשלות שלי לא היו מסתבר מנהיגים חכמים. עם חכמה לא נולדים, זה משהו שנרכש עם השנים, תוצאה של לימודים וחשיבה מעניינת שנולדת בהתמודדות יומיומית עם הקיום שלנו.

אני איש של שלום. מאוד חשוב לי השלום עם הבריות. מי יבטיח לי שאחרי שיאלצו אותי לעזוב את ביתי, להפרד מהאדמה שאני קשור אליה בנימים. מי יבטיח לי שאדמתי תשאר נאמנה לי כמו שאני נשארתי לה.

איש לא יכול להבטיח לי מראש דברים. אני יודע שלבי מתייסר בכאב יום ולילה. אני יודע שהשינה רחוקה ממני וסיוטי בלהה רודפים אחר חלומותי. אני יודע שצבעי התקוה מתעטפים בצבעים של שלום, אבל באיזה מחיר?? אני מרגיש כאילו עקרו את לבי ותלשו איבר אחר איבר מגופי. הו אדמתי האהובה, אם יש בך קולות עוצמתיים, זעקי אל השמים, זעקי אל המרחב, זעקי אל האינסוף. כי אי-שם יעמוד ילד בן שלושים על החוף לאסוף את זעקותייך.
אהובה שלי, אדמתי היקרה. את האדמה הטובה. את החיבור בין אדם לאדמה וברית עולם קיימת בינינו".