כּאֶחַד מִן הַַּמַּטֶּה יַשֵּׁר וְאַל תִּסְטֶה
יַעַן כִּי הַנּוֹדֵר נֶדֶר וְלֹא מְקַיְמוֹ חוֹטֵא
כֹּל אִסָּר שֶׁאָסַר עַל נַפְשׁוֹ אַל יָחֵל (לא יחלל)
כּי חָכָם מַרְבֶּה עֲשׂות וְמַמְעִיט מֶלֶל

מוּסַר יִשְׂרָאֵל רָם וְעֲדָיו צָרִיךְ לְהֵגִּיעַ
עָמֶּנוּ קָטָן בְּמִסְפָּרוֹ וְזֶה אֵינוֹ מַפְתִּיעַ
בַּתּוֹרָה נֶאֱמַר כִּי הָאָדָם רַע מִנֶּעוּרָיו
וְהַמּוּסָר נֶטֶל מִעוּט נוֹשְׂאוֹ עַל כְּתֶפָיו

תּוֹרַת הַמּוסּרָ מְגֻלֶּמֶת כְּמִשְׁפָּט וּכְלָל
מִשֶּׁהַמּוּסָר מוּפַר גְּאוֹן יִשׂרָאֵל מְחֻלַּל
וּלא כֶּכֹל הַעַּמִּים מְהַצֶּדֶק מִתְעַלְמִים
וּכְשֶׁצָרִיךְ לִמְחוֹת הֶמָּה דּוֹם נֶאֱלָמִים
וְלֹא כָּכָה עֻצְבָה דְּמוּת עַמֶּנוּ
עֻצַּבְנוּ נֶֶאֱמָנִים לֶאֱלֹהֵנוּ

ראשי המטות נושאים באחריות

הפרשה פותחת בדבר משה אל ראשי השבטים, שנקראים כאן: "ראשי המטות לבני ישראל" והוא מעביר להם דבר אלוהים בשאלה הלכתית: שאלת הַנוֹדֵר נֶּדֶר או נשבע שבועה אשר חובתו לקים נדרו או את שבועתו. על משמעות הנדר או השבועה קראנו בהפטרת חֻקַּת. עוד נשוב לנדר בו מדובר. בפרשת פינחס ישראל נמצא עדיין במדבר על גבול ארץ כנען לקראת הכניסה אליה, וכבר עוסקת התורה בחלוקת הנחלות לשבטי ישראל, מיד בסמוך לכניסתם לארץ בצורה מפורטת תוך ציון שמות המתנחלים וגבולות הנחלה. מיד נכנס משה לשאלה הלכתית חשובה אשר למעשה היא מקוימת במדבר ועתידה להתקים בארץ - הלכת הנדר או השבועה. הפרשה עוסקת בשאלת מי יכול לנדור נדר או להשבע שבועה, ובמצב שנדר נדר או נשבע שבועה חובתו לקים נדרו או שבועתו. כל אדם בָּגִיר העומד ברשות עצמו יכול לנדור, ואילו קטין או אישה שהיא ברשות הוריה או בעלה, נדרם איננו נדר ושבועתם איננה שבועה. ברם אם שמע אבי הקטין או אבי האישה או בעלה והחריש נִדְרָם נֶדֶר ושבועתם שבועה הן של הקטין ווהן של האישה לפי הכלל: "שתיקה כהודאה דומה". ומה טעם פנה משה אל ראשי המטות ולא אל העם, כי הוא רצה ללמד תחילה את ראשי המטות את ההלכה, לכן נאמר: וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר (ל/ב) כדי שילמדו אותה את העם את ההלכה: מן הראוי להבהיר כי "מטות" כלומר "שבטים". כמובן יש למושג מטה משמעויות נוספות, כמו בלשון ימינו במובן צבאי, ראשי הפיקוד הצבאי ויש משמעותיות נוספות למושג מטה, דהיינו מקל, שנאמר: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר (משלי יג כד).

הנדר הוא דבר בעיתי לכן חז"ל התקינו "התרת נדרים"

הדבר הבולט שבדברי המקרה הוא נדרו של יפתח הגלעדי שקראנו בהפטרה של פרשת חֻקַּת. לשם תזכורת בלבד נצטט שוב את הכתוב: וַיִּדֹּר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יֵצֵא מִדַּלְתֵּי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה (שופטים יא' לא'.) הנה ה' נתן את בני עמון ביד יפתח, ולדאבונו בשובו מנצח יצאה בתו ראשונה מדלת ביתו כדי להקביל פניו כמנצח בשמחה. בנדרו זה גזר יפתח על בתו גזר דין מות. על כן חכמינו ז"ל ראו בנדר דבר בעיתי, והתקינו תקנת "התרת נדרים". התרת הנדרים נעשית כאמור כשלא ניתן לקים את הנדר מסיבות המצדיקות זאת. לעתים האדם שוכח שנדר נדר או נשבע שבועה ואיננו מקימם למרות הכתוב האומר: איש כי יִדֹּר נֶדֶר לה' או הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לְאְסֹר אִסָּר על נפשו לא יַחֵל (יחלל) דברו ככל היצא מפיו יעשה (ל/ג) אולם מדובר בנודר נדר ושכח כי נדר, ויתכן מצב שאין בְּיֶכָלְתּוֹ לקים נדרו או שבועתו בעת שנדר או נשבע. ייתכן גם שנודר הנדר נדר נדרו ביודעו כי לא יוכל לקים נדרו או שבועתו, במקרה זה יפנה הנודר ויבקש התרת נדרו, חכמינו ז"ל הגדילו עשות בהתרת נדרים כללית בערב הַכִּפּוּרִים, באמירת כל נדרא אשר לפי תכנה באה להתיר נדרים ובטלָאִסָּרִין וכל השבועות שנדר או נשבע לעשותם יהיו הם בטלים ומבוטלים. אין להבין מזה שהתרת נדרים פירושה הפרת התחייבויות, שאדם קבל על עצמו לקימה בהסכם בינו לבין חברו אין כאן התרת נדר, כי מדובר בהסכם ובהתחייבות חוזית הדדית, ואילו כשמדובר בנדר רגיל הוא מעין התחייבות חד-צדדית כלפי זולתו או כלפי הקב"ה, שיודע כליות ולב ויודע מצבו של הנודר שאיננו יכול לקים נדרו יכול הנודר לבקש התרת הנדר. אלא אם נדר אדם נדר למקדש (לבית כנסת) ויש לו די ממון מעבר לדרוש לפרנסתו, יהיה חיב בקיום נדרו, שכאמור זאת התחייבות, שאינה ניתנת לביטול אלא כל עוד הוא יכול לקים נדרו על דעת חכנמים. מכאן למדים אנו שאמירת כל נדרא אין בה כדי להתיר נדר זה מן הסוג הזה.

שבטי ראובן ובני גד מתחמקים מהמלחמה על כיבוש הארץ

בשעה שעמדו בני ישראל לעבור את הירדן לארץ כנען לְכָבְשָׁה ולהתנחל בה, פנו שבטי בני ראובן ובני גד אל משה ובקשו לקבל נחלה ממזרח לירדן מחוץ לגבולות הארץ דהיינו בארץ יַעְזֵר וארץ גלעד, למעשה בכך הם לא יטלו חלק במלחמה על כיבוש הארץ, נימקו זאת בכך שיש להם מקנה רב ומחוץ לארץ כנען בגבולה יש שטחי מרעה גדולים . אלא שבכך הם דאגו לטובתם ולא לטובת כלל ישראל. בכך יש התחמקות מהמלחמה על כיבוש הארץ מטעמים אגואיסטיים כלכליים כאילו הם אומרים, יש מי שילחם על כיבוש הארץ בלעדינו, אין צורך בנו זו אמירה שחוזרת על עצמה גם בתקופתנו: "אחרים ילחמו לנו ואנו נחריש". חרה למשה באמרו להם: האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה. אתם נוהגים כמו המרגלים שנשלחו והוציאו דבת הארץ רעה. זו תרבות אנשים חטאים שמוסיפים עוד על חרון אף ה' אל ישראל. (לב/ו,יד) דברי משה אל בני השבטים עשו את שלהם ובני גד וראובן נמלכו בדעתם והודיעו למשה: ואנחנו נחלץ חֻשִׁים לפני בני ישראל עד אשר אם הֲבִיאֹנֻם אל מקומם .( לב/יז) לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. (לב/יח). כי הרי מצות כיבוש הארץ וההתנחלות בה איננה פוטרת משרות בצבא ישראל ואיננה משחררת אדם ממתן חלקו במלחמה מצווה ואפילו במלחמת הגנה על הארץ. הפטור משרות צבאי ניתן לחלשים שאינן מסוגלים להילחם, או שהם יראים מן המלחמה ובכך יכניסו מורך לב אצל הלוחמים האחרים. חובת השירות הצבאי היא על-פי התורה. לכן המבקש לקיים מצוות התורה, איננו פטור מלהגן על הארץ. סמכות ההחלטה לגיס ולשחרר כיום היא בסמכות מפקדי הצבא, וכי גורל אחד לכולנו בארץ זו ואין אדם משוחרר מכל סיבה אשר תהיה "אֵמוּנִית" או "מצפונית" מלשרת בצבא ולהגן על הארץ ותושביה כדברי בן-גוריון: "כל הארץ חזית וכל העם צבא".

יִשְׂרָאֵל בְּיָד חָזָקָה יָצָא מִמִּצְרָיִם
יָרַשׁ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן מִיּוֹשֵׁב שָׁמָיִם
הִיא לֹא נִתְנָה לוֹ עַל מַגָּש שֶׁל כֶּסֶף
נֶאֱבַק עָלֶיהָ בְּמִלְחֲמוֹת בְּּשֶׁצֶף רֶצֶף
וְהַמַּאֲבָק עַל הָאָרֶץ לֹא תַּם
וְלֹא תָּמָה שְׁפִיכַת הַדָּם
עוּרוּ יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַנְּהֱנִים מִזִּיוָהּ
אַנְשֵי חֻלִּין וּבְנֵי קֹדֶשׁ יַעֲשׂוּ בְּחֶדְוָה
יַעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה אַף שׁוֹמְרֵי חֹומָה
יִצְטָרְפוּ לְמִתְפַּקְדֵּים אַנְשֵׁי לוֹחֲמָה
כִּי הַמַּאֲבָק עַל הָאָרֶץ לֹא תַּם
וְלֹא תָּמָה שְׁפִיכַת הַדָּם
נַעֲשֶׂה כִּדְבַר מֹשֶׁה שֶׁדִּבֵּר בַּמִּדְבַר
כִּי הַגָּלוּת תָּמָה וְעִדַּן הַגָּלוּת נִגְמַר
נָחוּשׁ לְעֶזְרַת הָעָם נִלָּחֵם וִּנְתַּפלֵּל
בָּעֲלִיוֹת וּבמוֹרָדוֹת וּבנְִתּיב מִתְפַּתֵּל
כִּי הַמַּאֲבָק עַל הָאָרֶץ לֹא תַּם
וְלֹא תָּמָה שְׁפִיכַת הַדָּם
נִהְיֶה נָא קְשׁוּבִים לְדִבְרֵי הַרַהַב
וְלָרֶצַח הַנִּתְעָב סְבִיבֶנוּ בּמֶּרְחַב
לַסַּכָּנוֹת שֶׁבַּפֶּתַח הֱיֶה נָא קָשׁוּב
הֲלֹא כֹּל זֶה בְּדִבְרֵי הַיָּמִים כָּתוּב
כִּי הַמַּאֲבָק עַל הָאָרֶץ לֹא תַּם
וְלֹא תָּמָה שְׁפִיכַת הַדָּם