חומת-מגן, או פיל לבן?

קראתי ברגשות מעורבים את הכתבה של אודי עציון על פרסום המכרז לחומה נגד מנהרות המתוכננת לקום על גבול הרצועה.¹ ברגשות מעורבים, מפני שהרפלקס המותנה הביטחוני שלי, הפנה אותי אינסטינקטיבית ל"קו ברלב" שעל שפת תעלת סואץ מצד אחד, ולמבצע "חומת מגן" באיו"ש (2002), מצד שני. למלחמת לבנון הראשונה (6.6.82 - 29.9.82) וסילוק ערפאת מלבנון, מצד אחד, ול-18 שנות ביזבוז משאבים ולכשלון אסטרטגי של הנסיגה-בריחה ממאי 2000, מצד שני. כשלון זה כלל הסתלקות בבושת פנים מדרום לבנון, נטישת צד"ל והפיכת מעוזו של חיזבאללה בדרום לבנון לאיום האסטרטגי הרציני ביותר על ישראל, כיום, מלבד איום הגרעין האירני. אחרי עשרות שנים של חיים בסביבה "הפראית" שלנו, המגמה של נסיגות, הרתעוּת מהתמודדות אפקטיבית עם איומים חוזרים ורפיון הרוח של ההנהגה הביטחונית-מדינית שלנו - "משרטטת" מגמה מדאיגה מאוד בדוקטרינת הביטחון הישראלית.

מתורת-הביטחון שניסח בן-גוריון, שגרסה העתקה מהירה של הלחימה לשטחי האויב, במטרה להגן על העורף האזרחי ולאפשר חיים סבירים גם בשעה שמתנהלת לחימה פעילה, התהפכה המגמה לכוון מסוכן למדינה בגודלה של ישראל. עתה אנו רואים בהתגוננות פסיבית, בקבלת הדין על כך שהעורף הישראלי יהיה חשוף לאיומים גדלים והולכים ובהסתגרות מאחורי מכשולים שמעולם לא הוכחו כמספקים הגנה אפקטיבית - את יסוד הדוקטרינה החדשה. בנוסף לכך אנו משלים עצמנו שאש מסיבית (ומדויקת) מהאוויר, תהיה מענה או תחליף יעיל למערכה קרקעית מלאת תעוזה, כושר תמרון ומקצוענות צבאית - זו אשלייה. רעיון החומה סביב עזה, משתלב מצויין בתפיסת הביטחון החדשה והשגויה, אשר צוברת נדבכים נוספים, חדשים לבקרים, ובכלל זה גדרות, מערכות הגנה טיליות נגד טילים ועוד.

מערכות ההגנה בהן מצטיידת ישראל, ובכללן החומה שבנדון, הן מערכות יקרות מאוד. חסרונן הברור הוא בהיותן חד-ממדיות וחד-שימושיות, ומכאן שאין להן שימוש בחזיתות אחרות או במתארי לחימה דינמיים. התגברות של האויב על מכשול פסיבי מסוגה של החומה המדוברת, דבר שלהערכתי יקרה מהר ובסיועם של גורמים דוגמת אירן (ובתנאים מסוימים אפילו גורמים באירופה ואחרים), תנטרל את ערך ההשקעה ותחייב פתרון חדש "יצירתי יותר" שיהיה צורך להמציאו בלחץ זמן וקורבנות. כך היה מעולם, בפיתוח מערכות פסיביות או חד-משימתיות. להערכתי, הולכת מערכת הביטחון לפתרון זה מסיבות "פוליטיות" ולא משיקולי ביטחון לאומי אמיתיים ונכונים. הצורך המיידי המחולל אותה, הוא להשקיט את הציבור הרוגש לאורך גבול הרצועה; ז'ונגלרים פוליטיים מדופלמים עושים זאת תמיד ע"י מניפולציות או תרגילי-הונאה.

אני מודה שלא ערכתי מחקרים הנדסיים מקיפים לגבי נקודות התורפה של המערכת המוצעת, אבל דומני שניתן, ללא קושי רב, להצביע על מספר נקודות כאלה, ובהן: פגיעה בכושר הפעולה של הסנסורים שלפי התאורים השטחיים בתקשורת, אמורים להיות מוטמעים בחומה. שיפור שיטות החפירה תוך יצירת הטעיה בין מנהרה "אמיתית" למנהרת "דמה" (משהו בנוסח טיל בליסטי עם ראש מתפצל). פיתוח אמצעים רקטיים לתקיפת חלקי החומה שמעל לקרקע וביקוע פרצים בהם, ועוד. אמנם, איום ישראלי ברור של תגובה קשה נגד הזרוע הצבאית של חמאס אם תנסה לפגוע במכשול, עשוי להרתיעה מחופש פעולה מלא, אבל לא ימנע יוזמות מוגבלות שלה, מפני שאלה חיוניות להצדקת המשך קיומו של החמאס.

בסיכומו של דבר, אם יאלץ צה"ל לפעול נגד חמאס, שנו כבר מורינו, יהיה עליו להכנס לתוך הרצועה ולנהל בה לוחמה בשטח בנוי וממולכד כדבעי. כלומר, כך או כך יצטרך הצבא לפתח כושר לחימה מול חמאס בסביבה "הטבעית" שלו. כושר זה חייב להכיל אלמנטים מרכזיים הדרושים ללוחמת-שטח בנוי בכל גזרה אחרת. לכן, גם מבחינה כמותית יצטרך לענות על מתארים מורכבים ורבי-זירות. פרוש הדבר, שוב, הוא עלות הולכת וגדלה וניצול הולך ופוחת של ההשקעות בביטחון.

איום המנהרות קיים גם בגבול לבנון, ועשוי להתקיים, אם נתפתה להסדר "שתי המדינות", גם בגבול המזרח מול איו"ש. מותר להניח גירסה כזו או אחרת שלו אפילו בין הכפרים שממזרח לירושלים רבתי לבין השטח שישאר בריבונות ישראל. הטופוגריה ומבנה הקרקע בגזרות אלה שונים לחלוטין מהקיים ברצועת עזה. סביר, אפוא, להניח שידרש בגזרות אלה פתרון שונה ויצירתי יותר, מזה המתוכנן לעזה. גם זו סוגיה שאינני מתרשם שמקבלי ההחלטות נתנו עליה את הדעת כראוי. הפיכת לוחמת המינהרות לשיטת לחימה נורמטיבית ביחסי ישראל עם הפלשתינים, מזמינה צרות הולכות וגדלות והשקעות מאמירות בנסיונות הסרק לבלום את האיום. אסור להמשיך ולהתקדם במסלול זה.

אחד מיתרונותיה הגדולים של ישראל במלחמות העבר, היה קווי הלוגיסטיקה הקצרים שלה, והיכולת האפקטיבית להעביר במהירות כוחות וציוד מגזרת לחימה אחת לאחרת, במטרה לשנות מרכזי כובד של עוצמה או ליצור הפתעות טקטיות. ח"א וכוחות יבשה ניידים, בשילוב עם תובלה אפקטיבית, היו המענים האירגוניים שאיפשרו יצירת וניצול יתרונות אלה. דומה שעל החשיבה הצה"לית השתלטה כיום התפיסה הרואה "באש" מסיבית תחליף אמיתי ליכולות המגוונות מן העבר. בכדי ש"האש" תהיה יעילה, נדרשים מודיעין זירתי ומודיעין מטרות אפקטיביים וזמינים. גם אמצעים אלה יקרים ומחייבים השקעות רבות, שמדינת ישראל - עם הסיוע האמריקני שחופש השימוש בו הולך ונדחק מסיבות פוליטיות לנישות צרות - תתקשה לעמוד בהן. להערכתי, החשיבה המזניחה את יכולות התמרון או בולמת את התפתחותן בגלל העדפת השקעות בחומות, מכשולי קרקע, הגנות סמי-פסיביות וריבוי "אש", הולכת ומעצימה את השגיאה הקונספטואלית והדוקטרינרית שתעלה לנו ביוקר. הדבר הוכח כבר במבחנים המוקדמים של מלחמת לבנון ה- 2, ובשלושת מבצעי-הסרק בעזה מאז 2008, ובראשם "צוק איתן".

הערה אחרונה מופנית לחשיבה האופרטיבית של חמאס. הזרוע הצבאית שלו הוכיחה יכולות לימוד וייזום-עצמי טובות. אם יעריך שהחומה אכן עתידה להיות מכשול שיקשה להתגבר עליו, הוא עשוי ליזום מהלכים צבאיים לשינוי המציאות בשטח, עוד בטרם יושלם אפילו השלב הראשון של החומה (ראה הערה 1 לעיל). אני מקווה שעובדה זו נלקחה בחשבון בתכנון המהלך כולו, בשל חוסר הגמישות האינהרנטי המוטמע בקונסטרוקציה עצמה.

הלוואי ואתבדה, אבל חוששני שתחושות הבטן שלי, שמאומנות היטב, מצמצמות את הסיכוי שאטעה בהערכה לגבי החולשות הבסיסיות הגלומות בפתרון "החומה", ובחשש שהבועה תתפוצץ בפנינו כבר בשנה הקרובה.