כ-7000 בני אדם פוטרו לפני למעלה מעשור מהתעשיה האווירית בפרק זמן קצר יחסית בעקבות ביטול פרויקט הלביא - בדיוק אותו מספר של מפונים שעוזבים בימים אלו את ביתם בגוש קטיף. כאחד שליווה את התהליך ההוא כפסיכולוג ארגוני אני סבור שניתן לבצע איזו השוואה כואבת בין ביטול פרויקט הלביא לתהליך ההינתקות שהמדינה חווה בימים אלו. גם התעשיה האווירית, כמו גוש קטיף או התנחלויות אלו או אחרות נתפסה כחממה תירצו כגן-עדן. אף אחד לא עוזב את גן-עדן בקלות.
בין מפוטרי הלביא הרבים צצו תופעות רבות של דיכאונות קליניים, ניסיונות אובדנים, התקפות לב ואף מחלות קשות. הלחץ של העקירה, ההינתקות, מחממת התעשיה האווירית בעקבות החלטה פוליטית (כזכור בעקבות החלטה בממשלה שנפלה על חוד קולה של השרה תעסה-גלזר) היה קשה מנשוא. גם בתעשיה האווירית כמו גוש קטיף אנשים דיברו במינוחים דומים: נתנו את חיינו לתעשיה האווירית, היזדהנו עמה, חלמנו ביחד עמה, היינו מעורבים בכל שלב ושלב בהתפתחותה. זה היה ביתנו.
להיזרק ממקום שכזה בבת-אחת זה טראומה ולא משנה שרופדת במאות אלפי שקלים. החוויה יצרה פערים זהותיים, כאילו מישהו ערער על מי שאני. היא נגעה קשה באנשים שיש להם את הסיכון לזה בנקודות הכאובות.
לכן זו חובה מוסרית-מקצועית של ממשלת ישראל לייצר תהליכים של הצבה אלטרנטיבית למפונים מגוש קטיף וצפון השומרון. לייצר תובנות של השפעות משפחתיות לשינוי שכזה. לייצר תובנות של מה אני יעשה עם הפיצויים שיפלו עלי לפתע. בפרויקט הלביא אנשים רבים איבדו את רכושם כי פתאום - לראשונה בחייהם - נפל עליהם סכום כסף גדול וחד פעמי והם הסתנוורו.
נכון, היה גם את הצד השני. היו אנשים שפרחו בצורה שלא תיאמן. הקימו עסקים, פירמות מפעלים קטנים וגדולים. הגשימו חלום. אנשים אלו הפכו משבר להזדמנות. לא כסיסמא אלא בפועל. יש לי הרגשה לא נעימה שבתהליך ההינתקות הנוכחי מגוש קטיף ועזה לא למדו ממשבר הלביא ויש בו יותר עבודה על התהליך עצמו ופחות עבודה על היום שאחרי.
בתהליך "ההינתקות מההלביא" נבנה בסיס ידע וניסיון נדיר בתהליך טיפול באוכלוסיה גדולה המשנה את אורחות חייה. חלק מהידע נלמד על בסיס הצלחה וחלק נרכש ביזע ודמעות. קיימות מיומנויות בהיבטים אישיים, תעסוקתיים, כלכליים, משפחתיים, קהילתיים ועסקיים. הפיכת משבר להזדמנות איננה אתגר רק של הפרט אלא גם של הגורמים המשפיעים על חיי האדם והמשפחה. לפעמים מתן הכוונה ראשונית ועצה טובה עשויים להוות את ההבדל - ולו רק ברמת המסר של איכפתיות אמיתית.
