ברגע האחרון...

ב"ה
ירושלים, תשעה באב, התשס"ה

(בחדר המנהל, בבית הספר ב"נווה דקלים", תלויה תמונתו של עוקר ישראל – אריאל שרון...)

זרע חורבנו של הניסיון להקמת בית שלישי נזרע ביום בו נשתדכה משיחיות השקר של ה"ממלכתיות" עם משיחיות השקר של ה"ציונות הסוציאליסטית", או ה"סוציאליזם הציוני", שאיננה זה ולא זה ולא כלום!

בעוד שחסידי ה"ממלכתיות" ניסו לראות בשידוך הזה שידוך עם משפחה טובה, שאיתה ניתן לבנות עתיד משותף – "שותפות היסטורית", הרי ה"משפחה הטובה" ראתה בהתחברות ה"ממלכתיים", הצהרת נאמנות של שיפחה חרופה. כבר שנים מנהלת ה"משפחה" מלחמת חרמה ביהודים, כשהיא נשענת על הציות הטוטאלי של חסידי ה"ממלכתיות", ששבו דורות של ילדי ישראל לחצר החסידות הפנאטית הזו.

אם חסידות ה"ממלכתיות" לא תיתן לאלתר, היום, תשעה באב, גט כריתות לממלכת הרשע, עלולה הארץ, חלילה, לתת את גט הכריתות לעם ישראל לתקופה ארוכה נוספת!

הדבר המדהים הוא, שכוונותיה של הציונות הסוציאליסטית מעולם לא הוסתרו ואף בוטאו בשינאה יוקדת לכל דבר יהודי – עם, תורה וארץ, ובכל זאת התעקשו חסידי ה"ממלכתיות" לא לראות, לא לשמוע ולא להסיק את המסקנות, שהחרדים הסיקו מיד. החרדים לא התקשו מעולם לקרוא לילד בשמו, ועל כך זכו לקיתונות של שופכין, ועדיין זוכים, מצידם של ה"ממלכתיים"!

דוגמא נוספת לכשרונו הוירטואוזי של השמאל ביישום שיטת "הפרד ומשול".

בהרצאתו בוועידה ה-13 של פועלי-ציון, 22 בפברואר 1939 ("ילקוט האחדות", ע' 269), אומר בן-גוריון: "תוכניתי היא דיקטטורה של הפועל העברי בכל העניינים הלאומיים של העם העברי" (מובא בספר "חוט השני" למשה שמיר).

שלל ציטוטים המעידים על שיכנועו העצמי העמוק של השמאל בזכותו להגמוניה אבסולוטית על הישוב העברי בארץ ישראל, המצדיקה את כל האמצעים, נמצא לכל שוחר ספר רציני, רק לפתוח...

אהוד שפרינצק מעיד ("אלטלנה – הרהורים פוליטיים מקץ שלושים שנה"): "... ההנהגה היישובית, שללה מאז ומתמיד ובצורה נחרצת את לגיטימיות הקיום של האצ"ל. בעיני המרכיב הדומיננטי של ההנהגה היישובית – אנשי תנועת העבודה – לא היתה לאצ"ל אף פעם זכות קיום. המושגים 'פרישה' ו'פורשים' קיפלו בתוכם תמיד, גם לפני הכרזת המדינה, עמדה נחרצת של דה-לגיטימציה... מאז סוף שנות השלושים היה הארגון הצבאי הלאומי, שיצא נגד ה'הבלגה', תופעה חורגת וחסרת זכות קיום. הוא היה בנה האופרטיבי של תנועה פשיסטית בלתי-לגיטימית, המאיימת, דרך קבע, על ההגמוניה הצודקת של 'הציונות העובדת'...".

והשינאה!! השינאה לכל דבר יהודי – וההרס הטוטאלי... "... אתם ראשי המתבוללים עניי רוח ומסכנים בנפש מתוך הכרה בעניותכם זו! הן בסתר לבכם הנבוב ידעתם שאינכם ולא כלום, מתוך הכרת דלותכם הרוחנית התעיתם טובים ותמימים מכם, משכתם אותם לעבודות זרות וטמאות, הרעלתם המונים עם שאר רוח ושאר לב...

"לא את תורת השויון ואהבת חופש ודרור לימדתם את המוני עמנו, אלא עקרתם מן השורש את זרע הטוב באדם, את אלוקי ישראל – הלוא הם: הצדק, היושר, האמת והאהבה לכל, בצורה ישראלית.

"לימדתם את המון עם ישראל אהבה סתם, אהבה שלא ממקורה, אהבה שנתרוקנה מתוכה, אהבה מליצה. טשטשתם את צורתם של המונים בישראל, סתרתם. כל כוחכם בסתירה, לבנות לא ידעתם! ארורים אתם, משכילים מן המין הגרוע, כפשע ביניכם ובין אלה ה"יהודים" שנמכרו לגרמנים לרצוח ולכלות אותנו... נכנעתם לכל תנועה בטרם שאלוכם, ויתרתם על ערכי עם ותרבותו, מחקתם את עברו, כיחשתם, כפרתם בעיקרים, נכנעתם – ולו גם לפ.פ.ס... ואם הפ.פ.ס. בתור תנועת פועלים סוציאל-דמוקרטית, שלא כפרה בלאומיותם ואתם כפרתם! עמי רוסיה המועצתית אינם כופרים בלאומיותם, באהבה ליצירות עברם הרחוק, לנושנות שאינן מתישנות. לאופי של חיים, לאדמת אבות, לתרבות עתיקה – ואתם עקרתם אהבה זו משורש וכיחשתם בה..." ("פנקס ויטאל", המשורר יצחק כצנלסון, הי"ד, ארבעה חדשים לפני שנשלח עם בנו הנותר לו ל"מזרח"...)

גם בערל כצנלסון, שהכיר אותם מקרוב מאד: "... היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס – ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?

"כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי העם ומשא נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שינאה – לעצמו, של עבדות בתוך מהפכה, ויטריפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה – את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח - אל יהא מצפוננו שקט". ('כתבי ברל כצנלסון' הוצאת פועלי ארץ ישראל, פרק ח' עמ' 18).
במצעים האלה אין ברירה, אלא, לקצר, וחבל, אך כל יודע ספר יכל למצוא שלל הוכחות לעובדה כי סיבת הגירוש הנוכחי, כסיבת כל הגירושים וההרס בעבר, היא – שינאת ישראל! שינאת החינם, המחריבה את הבית השלישי.

נסיים בדברי יצחק טבנקין, מגדולי מנהיגי תנועת העבודה, אך אוהב ישראל ואיש ארץ ישראל: "עתה, כמו אז, אין ליהודים דרך להדוף אויבים ולרכוש ידידים, אלא, בהפעלת עצמאותם, עלייתם, עבודתם, נשקם והתיישבותם. יהודי אשר אינו מכן לסכן את נפשו, גופו ורוחו – יקחו ממנו אויביו את כבודו, את נפשו וגם את כספו יירשו, וכל העולם יחשה על דמו השפוך" (יצחק טבנקין, "לקח ששת הימים" עמ' 10, מובא ב"חוט השני" למשה שמיר).