"כשהלב בוכה רק אלוהים שומע"

לפני חצי שנה הייתי בכרם שלום, פגשתי את רמי המשפטן שבכה על פרדתו מרגבי העפר שידע אותם בקשר של ברית אהבה. ידעתי על ימיו הקשים הניצבים בפתח ולבי התייסר בשל כאבו. (ראו מאמרי: "פירורי-אהבה").

העיתוי ליום ההינתקות נבחר למרבה הארוניה כיום חורבן הבית ההיסטורי ומה נוראה ההקבלה זה גם חורבנם של בתי הגוש. בתי גוש קטיף. נקודה צבעונית פורחת ומשגשגת בדרום הארץ. אני מרגישה חורבן בלב. תחושה של לוויה. אני מתאבלת על הזכרונות, על הכאב שלא מרפה. מוחי קודח בדילמות מוסריות: "מה יהיה על בתי - הכנסת ביישובים, על בתי העלמין? מי יעביר את כל הקברים? לאן יעבירו את בתי העלמין המתפנים? מה יהא על האנדרטאות לזכר נפגעי הטרור?

כמה מצמרר, כמה כואב, כמה סבל מיוסר. אני רואה את חיילנו מוחים דמעה ומסייעים באריזת חפצים. הם לא מביעים דעה. הם עוסקים בעשייה כואבת. עשייה מתוך שתיקה. עולבים בהם, דוחפים אותם ורומסים כבודם. והם עומדים זקופים אוחזים ידיים בשרשרת אנושית, דוחפים בני-נוער המסתננים מתחת לאחיזה קדימה. כמו מגן חי גופם עומד איתן, סופג גידופים ושפתיהם חתומות.

כבר שמענו את ראשי הישובים ביש"ע, שאמרו קבל עם ועדה: "שהם לא ירימו יד על חיילנו. יקבלו אותם בחיבוק ואהבה. "אך לא כך היו פני הדברים. במקום שהובערו צמיגים, פרצה האלימות. אש מחאה ואש המרד האירו את פני המתפללים בשחרית וערבית הציתו בלבם ימים של חשבון נפש.

אמרו לנו שנוער ערכי גדל ביישובי הגוש. מלח הארץ. אך כאשר הסתננו אל ישוביהם עשבי פרא והשתלחו בחיילים, אני שלא הייתי שם פיזית חשתי את עלבונם, חשתי בהשפלתם. לא צריך לגדף, לקלל ולנבל את הפה. האווירה טעונה כל-כך. כל מילה נמדדת. כל מילה יוצאת בזהירות מהפה. חיים ומוות ביד הלשון. הכאב עולה מתוך הנשמה כמו תפילה קטנה חותך את הדממה.

העקירה מבית היא כאב פוצע. לבי אל כל האנשים ששורפים את ביתם, שורפים זכרונותיהם ועוזבים עם גוש בגרון. אנשים לקו בלבם ואני מאחלת להם החלמה מהירה ושישובו אל בני-ביתם.

התמונה של המתיישב - הקצין אל מפקדו הבא לפנותו נחרתה בלבי "אני לא האוייב... האוייב האמיתי המשותף לשנינו נמצא ממול שמח על הדם. איך אתה יכול לפנות אותי?"

החיבוק המלטף של מפקדו היה יותר מהמילים שלא נאמרו. אנחנו נשאר עם הקונפליקטים המוסריים ונחוש את השסע בעם. בחלקו כואב ובחלקו נוהג כהרגלו, כי תרח מושחת וזקן עוקר ימית ורצועת עזה, האיש שחלק נכבד בחר בו, האמין בו ונתן לו את קולו. האיש הזה שיודע היטב איך להסתיר את מעשי השחיתות, רצה בכל מחיר להכנס אל דפי ההיסטוריה הלאומית והעולמית כעוקר יישובים. אני לא מאמינה בימין ולא מאמינה בשמאל. מזמן פסקתי לתת את קולי. גיליתי לדאבוני, שאנשים שנבחרים מתאהבים בכיסא ובהטבות של ח"כ וחוזרים בהם מתיקונים חברתיים שהבטיחו.

במאמרי: "זעקה של אמא", כל יפי הנפש שהצביעות היא מעלה ראשונה בערך הקיומי שלהם הגיבו. האשימו אותי בציניות, שאני מתגוררת בוילה במרכז הארץ ואני לא יודעת מהו כאב אמיתי. אז לכל "הציניקנים", אני לא גרה בוילה, למה מבית דירות אני לא יכולה להביע את דעותי? בכלל זו חשיבה מעוותת. זעקתי באה מהשטח. אני אמא לשלושה ילדים שעדיין לא משרתים בצבא, אך שימשתי פה לכל האמהות שהגיעו אלי באמצעות הדוא"ל הפרטי וחיזקו ידי.

אצטט דוגמא אחת: "שלום יהודית, בלילה חשבתי על המילים ובבוקר מצאתי אותן כתובות על ידך. חברה שלחה לי. הכל נשמע דומה - גם המחשבות, גם שני הילדים המשרתים. בסופו של דבר מה שנשאר זה רק הכאב של האבות והאמהות - משני הצדדים. שיהיו ויבואו ימים טובים. ריקי פישל".

האם אתם יודעים, מה זה להעקר מהבית שלכם, מהזכרונות, מהעצים שנטעתם, מהתמונה ששורפת בלב שמתיישב שורף את בית חלומותיו או שטרקטור צהלי הורס בית והופכו לעיי חורבות?

במקום לשבת בבית ספונים תחת מזגנים, הייתם צריכים להיות שם בחום הכבד, לתמוך, להרגיש שאתם שותפים למאבק המסעיר הזה שקורע את המדינה לשניים. בין נאמנות לתרח הזוי ומושחת, שאני מבטיחה לכם, שאם ביתו חוות השקמים היה בגוש קטיף , הוא היה נאבק על הבית שלו, על השארות הגוש כחלק בלתי נפרד משטחה של הארץ שלנו.

כל עוד המצב לא כזה, האיש הזה מכר את פיסת ארץ ישראל השלמה, הקריב אותה כמזבח. עקד אותה כקורבן, כי הוא לא רק העוקד הוא גם התליין. הוא יזכה לתהילת עוולים ואנחנו נזכה בפצע שחור בנשמה שלעולם לא יגיעו אליו נקודות אור.

"שמע ישראל אלוהי/עכשיו אני לבד
חזק אותי אלוהי/עשה שלא אפחד.
בעיני דמעה הלב בוכה בשקט
וכשהלב שותק הנשמה זועקת..."