אמא, כבשנו את גוש קטיף

אמא, כמעט סיימנו לכבוש את גוש קטיף. ערב, רוח קרירה נושבת מן הים, אני יושב על הדשא של משפחת כהן, המשפחה האחרונה שהצוות שלי העלה לפני שעה על האוטובוס בדרכו לאכסניה שבקיבוץ חפץ חיים.
באוזניי עדיין מהדהדות הצעקות, הקללות, הגידופים והמראות קורעי הלב.

אמא, רק היום הבנתי, ובעיקר חשתי על בשרי, את מה ששמעתי בבית ממך ומפי אבא כשהסברתם לי את משמעות המילה האיומה "טרנספר".
אמא, אני זוכר עדיין את המאמר של הסופר עמוס עוז, שדרשתם ממני לקרוא. רק היום אני מבין את משמעותו ואני מודה לכם על כך.
ממאמרו זכור לי בעיקר המשפט: "נפוצץ גשרים ונשכב מתחת לגלגלי הנגמ"שים אם חיילי צה"ל יגרשו פלשתינים מבתיהם".
אמא, אני אסיר תודה על החינוך שקיבלתי בבית, ובעיקר המאבק שלכם נגד העוול שגורמת גדר ההפרדה לחקלאים הפלשתינים.

אבא, אני בטוח שאילו היית כאן איתנו, בסלון של משפחת כהן, שומע את הדברים הקשים שהם הטיחו בנו, היית מתמלא בושה כמוני. דמעות היו עולות בעיניך והיית נשכב על הכביש מתחת לגלגלי האוטובוס (כאן אין נגמ"שים) עליו עלתה משפחת כהן בבכי קורע לב.

להפתעתי, איש לא פוצץ כאן גשרים. נהפוך הוא, המתיישבים התקבצו בבתי הכנסת, הגברים עטופי טליתות, קראו פרקי תהילים קרעו קריעה בבגדיהם, והמתינו לנס לביטול גזרת הטרנספר.
קריאות השבר שלהם בבית הכנסת הזכירו לי צילומים של ימים אפלים בתולדות עמנו.

בצלאל כהן, שעל הדשא שלו אני משחזר את נוראות היום, התיישב עם אשתו יעל בגני טל לפני 28 שנים. נולדו להם כאן ארבעה בנים וחמישה נכדים. בצלאל מגדל צמחי נוי לייצוא ורואה ברכה בעמלו. מי אם לא אנחנו המבינים לסבלו של חקלאי פלשתיני, שנבין לטרגדיה העוברת על משפחת כהן ושכניו הנעקרים מאדמתם.

כשראיתי את הגבר המגודל הזה מתייפח כשהוא מצביע לעבר הגן המקסים המקיף את ביתו, את המסלעות אותן בנה במו ידיו, הבנתי שאין כסף שבעולם שיפצה את משפחת כהן על עקירתם מגן העדן הקטן אותו הקימו בעמל כפיהם במשך שלושה עשורים.

אחד הדברים המזעזעים שעברו עלינו בסלון של הכהנים היתה הנכדה בת השלוש שלהם ששאלה: "סבתא, מי האנשים האלה?" סבתא יעל השיבה לה בלחש: "הם רוצים לגרש אותנו מהבית". הקטנה השיבה בתמימות: "אז מדוע אינכם קוראים למשטרה?". סבתא יעל השיבה לה כשכולה רוטטת: "מותק, זאת המשטרה..."

אמא, היתה לנו חוויה קשה מאוד לפני שנכנסנו לביתם של הכהנים: שתי בנות כבנות 16 עם מגיני דוד צהובים על החולצות הכתומות שלהן, צעקו על המפקד שלנו, רס"ן אמיתי: "נאצי, פשיסט, תסתכל לנו בעיניים, אתה מגרש יהודים מבתיהם". המפקד כבש פניו בקרקע. רציתי להחטיף שתי סטירות לנערות החצופות האלה, אך זכרתי את הפקודה שעלינו להבליג.
רק כשהתרחק האוטובוס עם המגורשים בתוכו, פתאום הבנתי כי רס"ן אמיתי וכולנו נשוב הביתה בימים הקרובים, בעוד ביתו של כהן ושכניו יהפכו לעיי חרבות.לכן העלבונות שספגנו באו מפי אנשים המתאבלים על חיים שלמים שחרבו, וחובה עלינו לסלוח להם משום ש"אין שופטים אדם בצערו".

נשיקות, יובל