עסקות הטיעון, כפשרה משפטית במשפט הפלילי, הפכו זה מכבר למכת-מדינה. הן נחתמות על ימין ועל שמאל, בעטייה של מציאות מתסכלת, שבה מתקשה המערכת המשפטית להתמודד עם העומס הרב המוטל על כתפיה. בד-בבד זה בדיוק המקום להודות שמקורן של עסקות הטיעון נעוץ בקיומו של קושי ראייתי להוכיח אשמה, כמו גם ברצון לדלג במשפט על עדות חושפנית מביכה ביותר.
אלא ש"קיצור הדרך" הזה בפשרה משפטית אינו בהכרח לרוחו של הצדק, שלא זו בלבד שאינו נעשה - הוא כמובן גם איננו נראה. אם לא די בכך, הרי ש "קיצור הדרך" הזה מתגלה לא אחת כבומרנג מעצבן, כשהוא בעוכריו של הצד הנפגע, שאינו מצליח למצות את עצמו ולהוציא מזולתו את המיץ הנדרש.
זה בדיוק מה שעלה בגורלם של הקצינה במשפטו של תא"ל אופק בוכריס; של הקצינה הילה בצלאל, שמצאה את מותה בחזרות לטקס יום העצמאות בהר הרצל; ושל הצעיר הפלשתיני, שנורה ברשלנות בידיו של שוטר מג"ב.
סחר-מכר
כך או אחרת, ברור מאליו שעסקת הטיעון - כמוה, בעצם, כברית עם השקר, או כ"בלוף" שהפך משום מה למוצדק. בעיקר זה קורה כשהנתבע חף מפשע ומודה באשמה רק מכוח הלחץ המופעל עליו בטרם הדין. ככל הנראה זה מה שקרה, לכאורה, ל
רומן זדורוב, שנידון למאסר עולם באשמת רצח תאיר ראדה, לאחר שהתפתה למדובב בתאו, שהבטיח שדינו רק יומתק על-ידי כך.
התוצאה ידועה וממש מבחילה, כשהחוק רק הופך לסתם סחר-מכר בין עורכי-דין ממולחים ושנונים, תוך גיבוי וסיוע של בית המשפט. שהרי לא הצדק כאן הוא זה שמורה להתאים את העונש לחומרת העבירה, והעוול פשוט זועק לשמיים.
מקורה של עסקת הטיעון במשפט האנגלי, שלמורת הרוח נוהג גם אצלנו בארץ. בשורה התחתונה מן הראוי להודות שעסקת הטיעון היא רעה חולה, שיש לעקרה במהרה מן השורש. אחרי ככלות הכל, אין לשכוח לרגע שעל עבירה פלילית לא צריכה להיות מחילה, באשר הדברים אמורים בעיוות-דין. שהרי כשם שאין זה מן הצדק להעניש בן-אנוש כאשר לא קיימות הוכחות של ממש לאשמתו - כך אין זה מן הדין להקל בעונשו של העבריין רק בגלל עצלנותו של המערך המשפטי.
