אהובה בהקפאה, הפועל תל אביב

לפתוח במילים "למען בגילוי הנאות כותב שורות אלה אוהד של קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב" ייתר את הכותרת לעיל ויגחיכה. דבר אחרון שרציתי זה לגחך על קבוצה שאני מלווה משבת לשבת, ממשחק גביע אחד למשנהו וממזג אויר מקפיא במגרשה של לוקומוטיב מוסקבה, בעונה המופלאה ההיא שיגאל אנטבי פשט את חולצתו בטמפרטורה של 30 מעלות צלזיוס מתחת לאפס ועד למשחקי טרום עונה בטמפרטורה של 30 מעלות צלזיוס פלוס, הבילים ומעיקים כאן בארץ.

ההתקשרות הבלתי הדירה של אוהדי הפועל לקבוצתם, היא התקשרות הטומנת בחובה את הבלתי נתפס כמעט, שתמיד היריבה המרה מעבר לכביש מכבי תל אביב תזכה ביותר תארים מקבוצתם. הסטטיסטיקה לא משקרת. למרות זאת ואף על-פי כן ליבם נצבע באדום והם נודרים נדר שקט פנימי תודעתי ללוות את הקבוצה השנייה בטיבה בעיר באש ובמים. יש להם זכות בחירה, והם בוחרים ב"סקנד בסט". בנסיבות אלה להביט בכותרות העיתון ובאתר זה ולקרוא שהקבוצה בהקפאת הליכים ונחשדת בעבירות מס, זו הרגשה בלתי נסבלת בעליל. גם בחרנו במוצר השני באיכותו בלב חפץ והנה איתו אנו מתדרדרים לעברי פי פחת.

כזאטוט שאחי הגדול נשא אותי על כתפיו, צפיתי בגוגו מורדכוביץ אי-שם בחודש מאי 1969 מבקיע שער בשעריים והפועל זוכה באליפות. משם ואילך נקשר ליבי לקבוצה. אח"כ זכתה הפועל בעוד חמישה תוארי אליפות וגביעים לרוב בכל אלה צפיתי מזנק בכל הבקעה בשמחה. והנה עכשיו הפחתה צפויה של תשע נקודות ליגה שסופן ירידה כמעט ודאית לליגת המשנה. היינו שם, לא סימפטי בכלל.

אוהדי הקבוצה האהודה מעולם לא אימצו את הפתגם הדורסני של קבוצות אחרות שהניצחון הוא הדבר היחידי שחשוב. לדידם משחק צירופים שובה עין וניצחון אם אפשר הוא תמצית האהבה המזוקקת שלהם לקבוצה. שלושת האליפויות בהן זכתה הקבוצה בשנות השמונים, היו מעין מנת יתר. אגב הפועל מעולם זכתה בשני תוארי אליפות רצופים, אלה מותרות בלתי ניתנות לעיכול ומעבר למה שאוהדי הקבוצה מסוגלים להחיל. אוהדי הפועל באו תמיד באהבה לקבוצה ללא דרישות מוגזמות של מרוץ לאליפות מדי שנה. כאשר הציפיות הן לא בשמיים והשחקנים נעטפים באהבה גם לא סיום עטור בנזר אליפות, לפתע קריסה בדמות הקפאת הליכים היא בלתי נתפסת. כמו שנאמר בסך-הכל ביקשנו לחזור הביתה בשלום וגם זה מונעים מאיתנו.

בעלי הפועל לאורך השנים היו קודם אוהדים ואח"כ מנהלים קרי מזג. זהו אוקסימורון במובהק. הדעת של הבעלים מוסחת מאהדה לקבוצה ובהתאם נגרע הניהול. לאורך השנים עלו תדיר כותרות בעיתון על חריקות בניהול ובעיות שונות ומשונות הקשורות באיחור בתשלום בשכר וריב כזה או אחר בין שחקנים להנהלה. הלשונות הרעות/הטובות צקצקצו עוד בשנות השמונים כאשר פרנסי המפלגה ניהלו את הקבוצה, על שחקן כזה או אחר אשר הגיע לבית ברנר "לפרק שולחנות" בשל פיגור בתשלומי השכר. אח"כ בואכה בעלים פרטים, שגם תחת ידם ההרמוניה לא תמיד לבשה חג. בעיניים כלות צפינו בניהול המשובח של בעלי הקבוצה מעבר לכביש, לובשת הצהוב, שם הדברים בדרך כלל זרמו, למרות החריקות מידי פעם. וכאשר הדברים זורמים בעבר השני של גדת נחל הירקון והתקציב בשמיים, אזי האליפויות באות בצרורות למגינת ליבנו האדום.

עם כל "הצרות", ליבם של אוהדי הפועל יצא לקבוצה באהדה שכל כולה נוטפת חום ואהבה. לא אחטא עם אומר שקריאות עידוד של אוהדים גם לאחר הפסד ואפילו מפלה, הם סטרט - אפ של אוהדי הפועל כאן בארץ. ואינני מתעלם מאירועים כאלה ואחרות של התנהלות לא הולמת של האוהדים האדומים. קשיים ומפח נפש מאז עונת הדאבל הנפלאה בשנת 2010 הם נחלת הקבוצה אבל הדברים לא פגמו כהוא זה באהדה ובאהבה שהרעיפו האוהדים על הקבוצה. אז למה מגיע לנו הקפאת הליכים אחרי חמש שנות בצורת!

האהדה להפועל חוצה מגזרים, מגדרים והשקפה פוליטית. אם פעם הפועל הייתה מזוהה עם הממסד המפאיניקי, היום תמצא בקרב אוהדי הקבוצה את שר התיירות יריב לוין, אחרון שניתן ליחס לו ניחוח מפאיניקי. וזו רק דוגמה אחת. משפחות שלמות תומכות ליכוד מובהקות פוקדות את יציעי בלומפילד (טרם השיפוץ המתמהמה) לובשות אדום, ומעודדות את הקבוצה.

אריק איינשטיין ז"ל שר לקבוצה במילים שרק הוא ידע להביע כמו "אהובה שלי" ושלל שירים ומילים נרדפות שביטאו את האהדה הבלתי תלויה בדבר בקבוצה. מילות השיר "אמרו לו" מדברות בעד עצמן. עלי מוהר עליו השלום אוהד מושבע של הקבוצה וכל דבר עוטה אדום, טבע את הפתגם האלמותי "הבסנו את הקבוצה היריבה 1: 0.

כולם כאחד מפורסם יותר או מפורסם פחות, שר או עמך ישראל, כולם באים באהבה לקבוצה, לא מבקשים דבר, אז מנין נחתה על ראשינו הקפאת הליכים הזו!

מה אבקש, שמאן דהוא נטול כל רגש אהבה לקבוצה, מצידי שיפציע אפילו מעבר לים, עם תחושת שליחות למען הקהילה, יטול את המושכות ויפשיר את קבוצתי האהובה מההקפאה אליה הובילה את עצמה.

אסיים ואומר שאהדתי/אהבתי לקבוצה אינה תלויה בכלום, עם הקפאה או בלעדיה.