אֶלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף שָׁם נֶאֱמַר
תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב אֶלָּא שׁבְּיוֹסֵף מְסֻפַּר
יַעֲקֹב אָהַב אֶת יוֹסֵף כְּאַהֲבַת רַָּחֶל
לְפִיכַךְ יוֹסֵף לַחֲלוֹם בְּהָקִיץ הֵחֵל
סִפֵּר לְאֵחָיו וּבָהֶם הִתֵּל
לֹא לָמַד דִּבְרֵי מִשְׁלֵי שֶׁטֶרֶם גֻּבְּשׁוּ
כִּי הַשּׁוֹמֵר פִּיו שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ
זֶה הָיָה הָאוֹת שֶׁבִּשֵּׂר לְיִוֹסֵף רָעוֹת
מִכָּאן וָאֵילָךְ נוֹדַע כְּ"בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת"
וְנִמְכַּר כְּמִמְכָּר נְכֹאוֹת
וּלְפֶלֶא הַחָלוֹם וְהַמְצִיאוֹת הִתְמַזְגוּ
כְּבִמְכִירַת סְחוֹרָה הֵם בְּיוֹסֵף נַהֲגוּ
חֶסֶד עָשׂוּ לְעַצְמָם שֶׁאוֹתוֹ לֹא הַרְגוּ
בָּדוּ הֶאָחִים מוֹת יוֹסֵף לְיַעֲקֹב אַרְגּוּ
בְּכַךְ מִזַּעַם יַעֲקֹב חַמְקוּ
בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת עָבַר הַרְבֶּה תְּלָאוֹת
הִגִּיע לִגְדֻלָּה"מִקֵּץ"הַשָׁנִים הַבָּאוֹת
יָשַׁב מוֹרַם מְעָם וְלֹא אִבֵּד עֶשְׁתּוֹנוֹת
גָּם כְּשֶׁאֵחָיו נֶאֶלְצוּ לוֹ לְהִשְׁתָּחֲווֹת
כַּמְסֻפַּר בַּפְּרָשׁוֹת הַבָּאוֹת

שיבת יעקב מחרן לארץ הולדתו וישב שם

יעקב אחרי תלאותיו בחרן אצל לבן, שב לארץ כנען היא "ארץ מגורי אביו" עם לאה כיון שרחל אמו של יוסף מתה בדרך לאפרת בלדתה את בנימין. אל לאה נלוו גם השפחות זלפה אמם של גד ואשר ובלהה אמם של דן ונפתלי. אהבתו העזה של יעקב לרחל נכרת היטב בפרשת וישב כי יעקב אהב את פרי בטנה את יוסף יותר מְאֵחָיו. לא נאמר שאהב את בנה השני של רחל את בנימין, ייתכן כי לידתו גרמה למיתת רחל. בפרשה זו אנו למדים שיעקב ישב קבע בארץ כנען בשובו מחרן. לפני כן לא דובר על ישיבתו בארץ כנען. בעניין ישיבת יעקב בארץ עולה משתמע מדברי רש"י שישיבת יעקב בארץ אחרי שובו מחרן היא ישיבה קבועה בה. לפי שישיבת ישראל בארצו חשובה לפני המקום (ה') אלא שיעקב בבואו להתישב בארץ ראה את תולדות עשו אחיו על ארבעים ושלושה פסוקים בסוף פרשת וישלח ואמר לעצמו: מי יכול לכבוש את כְּלָּם? אלא שבספו הנביא עובדיה (א/יח) נאמר: והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה. ובית עשו לקש. כלומר די בניצוץ אחד של אש יעקב ולהבת יוסף כדי לשרוף את כל הקש ( הם אלופיו) של עשו. אמר לו הקב"ה התישב בארת ואל תחת כי לאבותיך אברהם ויצחק נתתיה וגם לך הבטחתי אותה כארצך ארץ צאצאיך בני ישראל. לכן מיד עובר הכתוב בפסוק השני ל-"אלה תולדות יעקב יוסף". ולמעשה מספר בעיקר את תולדות יוסף (גם לפי הטעמים ניתן להבחין בכך) ברם מובא כאן מדרש אגדה שהובא מספר פעמים שמחזק את הגרסה כי אהבת יעקב ליוסף מקורה באהבת יעקב את רח אמו של יוסף. וכך נאמר במדרש: תָּלָה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים: אחת שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, לפיכך יוסף בן רחל הוא החשוב. ושהיה זיו איקונין, כלומר הדר הפנים, של יוסף דומה לו, וכל משארע ליעקב ארע ליוסף: זה נִשְׂטַם, כלומר היה שנוא וזה נִשְׂטַם. זה אָחִיו מבקש לְהָרְגּוֹ וזה אֶחָיו מבקשים לְהָרְגּוֹ ועוד כהנה. וכהנה . והנה יוסף עתיד להוציא את יעקב פעם נוספת מארץ אבותיו ולהביאו עם כל צאצאיו למצרים להורידו לגלות. ומכאן ואילך נעסוק בתולדות עם ישראל. כשהוא יושב בנכר - במצרים במשך מאתים ועשר שנים המצטרפות לשנים שהארץ טרם ישבו בה אבותינו אברהם ויצחק ישיבת קבע.

הקנאה הולידה שנאה בין האחים

אמנם ספורו של יוסף מתחיל בכך שהביא דבת אחיו רעה אל אביהם יעקב, אלא זה לא היה מספיק כדי להרוג אותו או למוכרו כמכירת עבד לישמעאלים. יוסף נתן לאחיו סיבה לקנא בו, כי היה אהוב על אביו וידע שיעקב אביו ימנע מאחיו להתנכל לו. לו היה רק מביא דבת אחיו רעה, היו אחיו סופגים זאת ולה הייתה שנאתם לו מתפתחת עד רצונם לְהָרְגּוֹ. אלא מה יוסף נצל את אהבת אביו אליו, והקניט את אחיו והעלה את חמתם עליו. בעצם נהג מנהג בן זקונים למרות שאחיו בנימין הוא בן הזקונים, אלא שבעיני יעקב הבאת בנימין לעולם גרמה למות אמו רחל שיעקב אהב מאוד לכן נאמר עליו בן זקונים האהוב על אביו, אלא זה נאמר על יוסף אחיו הבוגר ממנו. יוסף הגדיש את השאה כשהתרברב בפני אחיו בספורי חלומותיו שחלם להם. חלומותיו של יוסף ככל שחלם אותם בשנתו ולא בהקיץ כפי שנאמר מרמזים מֶה עָתִיד להיות. כלומר הוא יהיה אישיות שאליה יבואו אֵחָיו, אביו ואמו (כאן הכונה ללאה) להשתחוות לו. ספוריו אלה העלו חמתם של אחיו שקנאו בו כי היה מועדף ואהוב על-ידי אביהם יותר מהם. קנאה זו הולידה שנאה. הם גם לעגו ליוסף וכינוהו "בעל החלומות". בגלל השנאה רצו לְהָרְגּוֹ שנאמר: ועתה לכו וְנָהַרְגֵּהוּ... ונראה מה יהיו חלומותיו (לז/יט,כ). יוסף ניצל ממות כי ראובן האח הבכורלא יסרו מצפונו למרות שרצה במותו,והציע להשליכו לאחד הבורות ולספר לאביו כי חיה רעה אכלתהו. גם יהודה חס על יוסף פן ימות בבור והציע לְמָכרוׂ לשירת ישמעאלים ובכך נצל ממות. אנו עתידים לדעת שמניעת הריגתו של יוסף עמדה זכות הן של ראובן ששכב עם בלהה פילגש אביו והן ליהודה ששכב שלא במודע עם כלתו תמר.

מוּסר הַשְׂכֵּל בפרשה שאין לתלות גורלנו בְּזֻלָּתֶנוּ

הכלל הוא שיש לסמוך על עצמנו עולה מתוכן פרשת וישב. יוסף שֶׁמְּכַכֵּב בפרשה זו ממנו מופק הכלל שהוא טוב לפרט וטוב לכלל-לעם. בעניין זה מצאנו בתהלים כתוב: אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתנותיו. אם בוטחים באדם, הרי הוא יכול לשכוח את הבטחתו, או שהוא מלכתחלה לא התכון לקיים את הבטחתו והעמיד פני מוכן לעזור ובמתכון שוכח. כל זה קבל בטוי בגורלו של יוסף, שנמכר כעבד ועלה לגדולה, בזכות עמידתו בפני פיתוי אשת אדונו פוטיפר שפִּתְּתָה אותו ולא הִתפַּתָּה לשכב עמה כי לא רצה לְהַפֵר אימונו באדונו בעלה פוטיפר. משסירב יוסף לשכב עמה, העלילה עליו שנסה לשכב עמה נגד רצונה, כיום קוראים לספר אשת פוטיפר והעלילה עליו "הטרדה מינית". סירוב יוסף לשכב עם אשת אדונו, הביאה אותו לכלא על לא עול בכפו. סירובו לבגוד באדונו בעמדו בפיתוי שלה, מעשה נשגב שכך צריך לנהוג כדבר המובן מאליו, לכן אין הוא זכאי לציון לשבח או לפרס על התנהגותו ונאמנותו. כי כאשר יש מצפון לאיש או לאשה והם מתחשבים ברגשות הזולת, זו התנהגות טבעית ראויה. ובכך נחשב האדם כמי שפעל לפי מצפונו. כך נהג יוסף והפעם לא כילד מפונק אצל אביו, אלא כעבד מושפל שחייב לעשות מה שאדונו דורש ממנו לעשותו. סֵרוּבוֹ להתפתות הביא אותו לבית הכלא, ומשם עתיד הוא לצאת משם לא רק חפשי, אלא גם לזכות במעמד שלא צפה לו. על כן הוא נקרא "יוסף הצדיק", יען כי בזכות צדקנותו הגיע לגדולה וגם להגשמת החלומות שבגינם נמכר כעבד לישמעאלים שמכרוהו ל-הַמְּדָנִים שמכרו אתו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים (לז/לו) של פרעה. בדבר אחד טעה יוסף ולא ידע שאין לסמוך על אחרים, וכי יש לסמוך רק על עצמו. בדבר זה נכשל יוסף בעקבות פענוח חלום שר המשקים שהיה כלוא עמו שאמר לו: "בעוד שלשת ימים ישא (ירים) פרעה את ראשך וַהֲשִׁיבְךָ על כַּנֶּךָ. כי זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה" (מ/יג,יד). אלא ששר המשקים לא זכר את יוסף ולא ספר טוב או רע על יוסף אל פרעה. ויוסף נשאר כלוא שנתיים נוספות, מבלי שאיש פעל לשחרורו מן הכלא. זה מזכיר לנו כעם מבחינה אקטואלית את הסתמכותנו על ידידה גדולה על ארה"ב שתעמוד לצדנו בעת צרה. בכך שתולים יהבנו בעם אחר, אנו קובעים מראש את גורלנו שכל כולו תלוי בידידה, אם תרצה תעמוד לצדנו אם לא תוכל לא תעמוד לצדנו. במלחמת יום הכפורים, כשכבר הייתה תחושה קשה שחרבן בית שלישי עומד להתרחש חלילה, קבלנו ממנה סיוע חמרי בלבד. לכן על-אף הערכתנו לידידתנו עלינו לזכור את הכלל: "אל תבטחו בנדיבים". ויש משל ערבי עממי (משל יהודי ארם צובאי) שאומר: מָא בִּחִַךּ גִּ'סְמַךּ עֵ'יר צִ'פְרַךּ (ما بحك جسمك غير ظفرك) תרגום חפשי: לִא יְגָרֵד גּוּפְך, אֶלָּא הַצִּפֹּרֶן שֶׁלְךָ. כלומר עשה למענך אָחֶר לא יעשה זאת בעבורך.

אָמְנָם נִתְנָה הַבְטָחָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָרַךְ
כּי "ה' יִלָחֵם לָכֶם וְאַתֶּם "תָּחָרִישׁוּן"
אֶלָּא שֶׁחָזָ"ל אַמְרוּ: יֵשׁ תְּנָאי שֶׁנִּכְרַךְ
ה' יִלָּחֵם לָכֶם רַק אִם אַתֶּם תָּחַרְשׁוּן
הַכְלָל הַזֶּה דּוֹרֵשׁ שִׁנּוּן
עַמֶּנוּ הִתְנַסָּה בְּכַךְ בְּפֹעַל וְלֹא בְּדִבּוּר
חָרַשׁ וְלֹא הֶחֱרִישׁ בְּמִלְחֶמֶת הַשִּׁחְרוּּר
זֶה חָזַר עַל עַצְמוֹ בְּמִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר
הַכֹּל קָרָה וְהִתְרָחֵשׁ לֹא בְּחִינַת סִפּוּר
לְפִיכַךְ זֹאת נְשַׁנֵּן לַצִּבּוּר
יִשְׂרָאֵל שִׂים מִבְטַחֲךָ בְּכֹחֲךָ וְאַל תֵּחַת
בִּרְכַּת אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כְּצֵדָה בְּאַמְתַּחַת
רַק צָרִיךְ שֶׁנִּשְׁמוֹר עַל צֶלֶם אֱנוֹשׁ
וְלֹא לְהִתְרַבְרֵב וּלְאַבֵּד אֶת הָרֹאשׁ
יֵשׁ מָקוֹם לְכֹל בְּנֵי אֱנוֹשׁ