פלילי, לא פוליטי

היום שבו היחס לפשע ימדד בכלים פוליטיים, יהיה היום בו ישראל תחדל להיות מדינה יהודית, תחדל להיות מדינה דמוקרטית, תחדל להיות מדינה. זה יהיה היום שבו שלטון הכוח יחליף את שלטון החוק, היום בו תשתרר אנרכיה של איש הישר בעיניו יעשה ובו כל דאלים גבר.

פרשת אלאור אזריה עלולה להיות נקודת ציון מסוכנת בהידרדרות של החברה בישראל לעבר תהום זה. מהרגע הראשון התאפיין הדיון הציבורי והתקשורתי בפרשה לא בפן הפלילי שלה אלא בפן הפוליטי שלה. העובדות לא עניינו אף אחד. התגובות היו פבלוביות: השמאל גינה, הימין גיבה.

הייתה ויש לא מעט צביעות בתגובות משני הצדדים. מי שיוצא נגד דברי תמיכה במחבלים, אל לו לשבח חייל שיורה בשבוי. מי שיוצא נגד ההתערבות בהליך המשפטי, אינו יכול באותה נשימה לעשות זאת בעצמו. אבל כמו תמיד כאשר מדובר בפוליטיקה, אין שום מקום להגיון והגינות.

פוליטיזציה של מערכת המשפט היא דבר איום. פוליטיזציה של הצבא היא דבר נורא. פוליטיזציה של השיפוט הצבאי היא דבר איום ונורא. כבר נשמעו ונשמעות טענות על הטיה פוליטית במערכת המשפט, אך הן מתמקדות בהליכים מינהליים ובהחלטות בג"ץ. משפט אזריה הוא הראשון בו הטענות הללו מתייחסות להליך פלילי ועבירה חמורה במיוחד. אם חפצי חיים אנחנו זה חייב להיות גם המקרה הראשון והאחרון מסוג זה.

אלאור אזריה הוא שופך דם, לא גיבור. אלאור אזריה הוא פושע, לא סמל פוליטי. שפיכות דמים היא שפיכות דמים, פשע הוא פשע. אוי לנו ואבוי לנו אם נתייחס אליהם לפי מוצאו של השופע וליפי השתייכותו של הקורבן.

עכשיו מן הסתם ישמעו קריאות להעניק לאזריה חנינה. מובן שגם הן יהיו פוליטיות לחלוטין, ומנותקות לחלוטין מן העובדות ומן החוק. קודם כל, יש עדיין ערכאת ערעור ואפשרות לעתור לבג"ץ. שנית ועיקרית: חנינה איננה מקצה שיפורים או ערעור דה לוקס. היא מיועדת אך ורק למקרים נדירים המצריכים רחמים שלפנים משורת הדין. זה ממש לא המקרה של אזריה. אם חלילה הוא יקבל חנינה - תדעו שאנחנו בתהום בה פתחנו.