הכרזותיו החוזרות של יעלון על כוונתו להקים מפלגה, רשימה או גוף פוליטי לצורך התמודדות על השלטון בישראל, עברה, על הציבור ואפילו על התקשורת הסנסציונית שלנו בשקט יחסי וכמעט באפס זעזועים משניים. נראה שיעלון מנסה ללכת בדרכם של ליברמן, לפיד כחלון ואחרים, שאינם לומדים מניסיונות קודמים שאין ארוחות חינם. הפוליטיקה איננה "בית הלורדים" שכל ה"לשעברים" מתקבלים בה כאילו רק להם היא ממתינה ובלעדיהם לא תשרוד.
יש, כמובן, מקום למצטרפים חדשים מחוץ למעגל הפוליטיקאים שצמחו במסדרונות מוסדות השלטון. לעצם ההצטרפות עשוי להיות ערך של ריענון, חידוש ותגבור השורות. אולם, כמעט כל המצטרפים אינם באים לעבוד,
הם באים עטורי ציפיות וזחוחי-דעת לקבל ג'ובים. ניסיון העבר שלהם, בין אם הוא רלוונטי לציפיותיהם ובין אם לאו, הוא כרטיס הביקור והם מנפנפים בו ומצפים שעצם הנפנוף יבטיח להם מקום בכותל-המזרח הפוליטי שלנו. כאשר על הפרק עומדת במפורש או במשתמע המשרה הפוליטית הבכירה ביותר בממשל הדמוקרטי הישראלי - ראש הממשלה, מתמיה ומדהים עד כמה מועמדים אלה, לעיתים, לוקים בהערכת-יתר של ערכם הפוליטי ובהערכת-חסר של מעמדם הריאלי בציבור.
כזה הוא המצב כאשר הם מצטרפים למערך המפלגות הקיים וכזה הוא גם כשהם "מאיימים" להקים מסגרת פוליטית עצמאית משלהם. הם מגיעים מהצבא ושרותי הביטחון, מהשירות הציבורי האזרחי, מחברות כלכליות ופיננסיות, מן האקדמיה ועוד. דומה שבתודעת חלק מהפוליטיקאים והציבור נתקבעה לה הדעה שרקע צבאי בכיר - תת-אלוף ומעלה - הוא כרטיס ביקור זוכה כמעט בכל מקרה. מחכים לרב-אלוף שיגמור את הצינון, לאלוף שישתחרר ממחויבות ניהולית זמנית שנטל על עצמו בטעות, לראש שב"כ או מוסד שיחליטו לצאת לאור מחשכת תפקידיהם הקודמים, ויצטרפו למרוץ. אם רק יהיו מספיק כאלה שיואילו להכריז על הצטרפותם לפוליטיקה, כל בעיות המדינה תיפתרנה בקדנציה ממשלתית אחת.
מסתבר שמסעות-האשליה הפוליטית העצמאיים של קצינים בכירים במיל' ובעלי תפקידים ביטחוניים אחרים לשעבר, ארוכות ומגוונות ביותר, אבל לא בהכרח מוצלחות. הדימויים הנלווים להצטרפותם למרוץ הפוליטי הם יותר פרי של אגומניה מאשר של יכולות מוכחות בשדה הפוליטיקה, וכאן טמון הכלב.
לרוב המתפצלים, הקריזונרים שנמאס להם מהמצב הקיים ומצילי המולדת בפוטנציה, אין בשורה של ממש לציבור. הבשורה היא בעיקר עבור עצמם, משום שמסיבות כאלה או אחרות, נחסמה דרכם במפלגות קיימות, או הוסבר להם שבפוליטיקה הלאומית והמפלגתית צריך להתקדם בשלבים, על יסוד ניסיון רלוונטי נצבר והוכחת-יכולת בסביבת העבודה החדשה שהם מייעדים לעצמם. אולם, להם אצה הדרך שהרי לא "נולדו" אתמול. יש מאחוריהם קריירה מפוארת וניסיון עשיר בתחומים שונים ואין להם זמן לבזבז. לכן, או שהמפלגה תקפיץ אותם באפס זמן לראש הפירמידה, או שיהיה מי שמוכן להמר עליהם ויממן להם מסע בחירות אחד או שניים, בטרם יתייאשו הם ממנו והוא מהם. ואם לאו - שלא יעשו להם טובות...
התוצאה של גישה שכיחה זו היא שרוב ה"לשעברים" הבכירים המצטרפים לפוליטיקה, מהמרים במודע על טיפשותו של הציבור, קוצר זכרונו או כשל נקודתי בסבלנותו. פנסיה בסיסית יש להם כבר מעיסוקם הקודם, ואם יקבלו נוספת בוודאי לא יזיק הדבר. אני מוּדע לכך שהדברים נשמעים ציניים ומודה שהם נכתבים מתוך השקפה צינית על המהמרים הפוליטיים, לאחר שהתבוננתי שנים ארוכות בקבוצה גדולה למדי של "טוענים לכתר", שכל מה שהצליחו לחולל הוא תוספת שולית מאותו סוג...
ברור לכל מי שעוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית, ששינויים אמיתיים אפשריים אך ורק למי שמנהיג גוש פוליטי גדול, נבחר מטעמו לראשות הממשלה ונתמך לא רק ע"י חברי המפלגה העיקרית בגוש, אלא גם ע"י אזרחים אוהדים רבים, שהשתכנעו ביכולותיך ובכוונותיך בשדה הפוליטיקה והמדינאות. עוד ברור למי שבוחנים בקפידה את ההיסטוריה, שכל המהלכים הגדולים בישראל נעשו ע"י ראשי ממשלה שעמדו בראש אחד משני הגושים ההיסטוריים הגדולים- הליכוד, בגלגוליו השונים או מפלגת העבודה, על דרכיה הנפתלות. מקרה חריג בודד שעשוי היה לערער "חוק טבע" זה הוא מקרה שרון, אולם זהו ניסוי שלא מוצה. שרון צמח לראשות הממשלה בליכוד, והוליך אותו שולל . לאחר שחולל את המפץ הפוליטי המזיק כשלעצמו, לא זכה להשלים את המהלך ולהוכיח שניתן להקים גוש פוליטי יציב על בסיס חדש ולחולל באמצעותו "נסים ונפלאות". אולמרט, שהחליף אותו בתפקיד לא היה שרון... .
עד היום, שרתו בישראל 12 אנשים בתפקיד ראש-הממשלה, חלקם יותר מקדנציה אחת.
1 שלושה מביניהם - רבין וברק שהיו רמטכ"לים, ושרון אלוף מיל' - היו אנשי צבא לשעבר שלא הוכיחו, בלשון המעטה, יכולת פוליטית עדיפה על האזרחים שמלאו את התפקיד לפניהם או אחריהם. בגין ושמיר שהיו ראשי מחתרות בדימוס, שירתו שירות פוליטי ממושך בטרם התמנו לראשי ממשלה, וגם שרון כך.
המחלה הפוליטית הרצינית ביותר של ישראל, המטילה צל כבד על רמת הממשל ועל יכולתו למשול, היא הפיצול הפוליטי מיסודם של מי שאצה להם הדרך. בעבר ייצגו הגושים הפוליטיים הגדולים שותפות דעות, עמדות ואינטרסים במגוון רחב של נושאים, לצד שונויות מגוונות בשוליים. מאז שינוי שיטת הבחירות לראשות הממשלה מיחסית לאישית, חלה התפוררות בגושים ההיסטוריים ונוצר גוש אמורפי שלישי, המכונה "מרכז", שהולך לבחירות כשהוא מפוצל למספר מפלגות קטנות. בראש כל אחד מהרסיסים של גוש המרכז מתייצב "מנהיג תורן", שבתוקף היותו ראש סיעה מסוגל, לזמן קצוב, להמליך "מלכים" או להפיל ממשלות, וכך הופך למחולל שיטתי של אי-יציבות פוליטית. ראש גוש כזה איננו יכול להיות ראש ממשלה, מפני שכוחו אינו מספיק לכך. אולם, גם אם יתמנה לראשות ממשלה כמועמד של פשרה בקואליציה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה, ספק אם יוכל לתפקד במדינה של יהודים. חרף עובדות ידועות אלה, "מנהיגי העתיד", מעדיפים, משיקולי אגו ואופורטוניזם, לשחק משחק של "נדמה לי" במקום ללכת בדרך המלך.
יסודות המחלוקת הציבורית בישראל נובעים משלושה גורמים: מהות הפתרון המדיני בסכסוך הישראלי-ערבי, אופי הסביבה הכלכלית-חברתית שאליה ראוי לחתור, ויחסי דת ומדינה בישראל. שני הגושים ההיסטוריים הגדולים מבטאים שונויות ברורות בכל אחד מנושאים אלה, ושום גוש מרכזי מאז ד"ש ז"ל אינו מוסיף על כך פתרונות או עמדות ייחודיים משלו.
בתחום המדיני הסוגיה היא "שתי מדינות לשני עמים" (או חלוקת ארץ-ישראל המערבית) או פתרון מסוג אחר שבו א"י המערבית, לפחות מבחינה ביטחונית ומדינית פורמלית, נותרת בשליטת מדינת-ישראל. בתחום החברתי-כלכלי האופציות היסודיות הן: סוציאליזם אירופי נוסח כזה או אחר של סקנדינביה, או כלכלה חופשית מבוקרת רגולציה חברתית אפקטיבית. להערכתי בשני התחומים גם יחד רוב הציבור בישראל (ברמת גושים פוליטיים) ימני בהשקפתו הבסיסית. בתחום יחסי דת ומדינה, הפשרות ההיסטוריות של בן-גוריון עם המפלגות הדתיות, הן עדיין הבסיס הריאלי ל"מודוס ויונדי", שהגיע הזמן לעגנו בהדרגה בחוקה.
הפיצולים המכונים "מרכז", אינם יותר מניסיונות-סרק לעטוף שאיפות פרסונליות במעטה שיסתיר את העובדה שכל המלכים הפוליטיים במרכז, המבקשים את אמון העם, "עירומים".
בתופי "הטם=טם" שלהם אין די בכדי לשכנע ציבור מפוכח שהם באמת טובים יותר מכל המתמודדים האחרים בשדה הפוליטי.
פיצולים נוסח יעלון ואפילו כחלון או לפיד, הם רעש רקע פוליטי ולא בשורה. פיצול אינו מחולל הזדמנויות חדשות או סיכויים משופרים, הוא רק מחליש את כוח המיקוח הלאומי שלנו ומטעה את הצד השני לחשוב שיצליח לדוג במים עכורים.
אפשר מאוד שכאשר נתקרב באמת לבחירות, גם הסקרים ישכנעו את יעלון ודומיו לרדת מן העץ ולהשתלב במסגרות קיימות אם הם רציניים. תרומתו הסגולית האישית של יעלון היא הנכס העיקרי שהוא יכול להביא למערכת הפוליטית ולא עוד ארגון פוליטי קיקיוני וחסר חשיבות. בתחום המנהיגות הלאומית הוא עדיין לא במעמד אמיתי של מתמודד על ראשות הממשלה, בוודאי לא אחרי "צוק איתן".
