הגנרל
אהוד ברק ממתין, בצניעות מעושה, שעם-ישראל יקרא לו לחזור ולשרת את מולדתו, אבל רק "אם זה באמת-באמת הכרחי". ברק חושב שתרחיש כזה אפשרי כיוון שהוא משוכנע שהעם הוא שטעה כאשר הרחיק אותו מהשלטון ואילו הוא, הלוחם המעוטר ביותר בצה"ל, מעולם לא שגה.
ברק סולק במהירות-שיא מתפקיד ראש הממשלה לא רק בגלל ש"לא היה ולעולם לא יהיה פוליטיקאי" כדברי מי שהיו חבריו הטובים במפלגת 'העבודה', וגם לא בגלל יהירותו ותחושת "אני ואפסי עוד" שהוא משדר לציבור ללא הרף בהתבטאויותיו הבלתי פוסקות בפול-ווליום. הוא המאיס את עצמו על הציבור כיוון שהתייחס אל המדינה ואל תושביה כאל מכשיר פוליטי שכל ייעודו לממש את מה שהוא, הגנרל ברק, החליט שטוב להם.
ברק, 'האחד והיחיד בדורו' בעיני עצמו, החליט שהכי טוב לישראל שכמעט כל "השטחים הכבושים" יוחזרו לשליטת ממלכת הטרור; הגנרל ברק היה משוכנע - ואל תתקנו אותו אם הוא טועה - שצריכה לקום מדינה פלשתינית על כל השטח שהיה מוכן להחזיר לידי ארגוני הטרור ושבירתה תהיה ירושלים. שהרי מה הם ירושלים והכותל המערבי בשביל ברק אם לא אוסף של נכסי נדל"ן עתיקי ימים; האסטרטג ברק היה מוכן לפרק ללא דיחוי את ההתנחלויות שממשלות ישראל, מכל גוני הקשת הפוליטית, העלו על "אדמת אבותינו"; וכדי להוסיף חטא על פשע היה גנרל ברק משוכנע ברמ"ח ושס"ה, כי טוב תעשה ישראל אם תעניק לערבים את "זכות השיבה". הוא ראה באפשרות החזרה הזו "זכות" של הערבים אך סירב להבין שהמשמעות של מימוש תביעה זו היא חורבן-ישראל.
ברק טען כי בימי שלטונו פרחה כלכלת ישראל, כאילו כתוצאה ישירה ממעשיו. בתור איש עסקים ממולח לטובת ביתו ברק יודע היטב כי תהליכים כלכליים אינם נולדים מהיום למחר בהבל פה. הם צריכים להיזרע ולהבשיל ורק אחר כך להניב פרי. מישהו אחר לפניו זרע וברק ביקש לנכס לעצמו את יבול הקציר.
ב-600 ימי כהונתו הרעים כראש הממשלה, נהג הגנרל ברק לומר לציבור כי מעשיו יישפטו במבחן התוצאה. ובדיוק במבחן הזה הציבור הישראלי העניק לו את הציון "נכשל בגדול".
למרבה המזל לציבור רחב מאוד בישראל יש חדשות בשביל ברק - הציבור הרב הזה משוכנע שזה באמת לא הכרחי שברק יחזור, כאילו היה גנרל דה-גול שנקרא לחזור ולהנהיג כדי להציל את המולדת. לטובת ישראל ושלמותה הנפשית עדיף שיישאר בזיכרון הקולקטיבי כתעתוע דמיון רע שחלף ואיננו עוד.- עם זקן נוסח
אריה דרעי או בלי זקן שכזה. והעיקר - שלא יחזור.