בדרך לבית הכנסת חלפתי על פניהם של הולכי ג'וגינג, לבושים לבוש ספורטיבי, מזיעים, ומשיחים זה עם זה בענייני חולין. לבושה כולי במחלצות לבנות לקראת החג הגדול, ראש השנה, בו נחרצים גורלותינו על-פי מעשינו בשנה שעברה, כולי נרגשת מגודל המעמד שאני עומדת לחוות, הבטתי בהם בתמהון: הכיצד ייתכן שהם אינם רואים את גודלו וחשיבותו של היום?
ואז נזכרתי. לפני חמש שנים בערך, גם אני הייתי יוצאת לצעדה ביום החופש של ראש השנה. יתרה מזו, ביום כיפור היינו נוסעים עם חברים לעשות פיקניק על שפת ים הכינרת. אומנם נכון, תמיד הרגשתי שיש ביום הזה משהו מיוחד, הוא עזר לי לעשות מעין "סוויץ" במוח, והייתי חווה מין שלווה סטואית, התעלות רוח בלתי מוסברת.
אכן, חוף הכינרת היה ריק לחלוטין ממתרחצים (זוהי הסיבה בשלה בחרנו לנסוע לשם ביום כיפור מלכתחילה), אבל לא זו היתה הסיבה למצב הרוח שלי. הרגשתי שיש משהו מעבר לזמן ולמקום שנמצא באוויר, רק לא ידעתי לתת לו שם ומהות.
במשך הזמן למדתי כי ביום כיפור אנו יכולים לעבור למצב מודעות אחר, מצב בו אנו חווים מעט משלוות האינסוף. זוהי הסיבה מדוע צמים, מדוע לא הולכים בנעלי עור, לא מתרחצים וכו', כדי להתנתק מכבלי הגוף ולהמריא אל מצב מודעות בו הגוף אינו שולט.
למעשה, ביום כיפור אפשר לאכול חמש סעודות, בהן מתחברים אל בינה, מחסן האנרגיה של מצב המודעות הזה. ואכן, בימי כיפור האחרונים, בהם צמתי כהלכה, הרגשתי התעלות רוח ותחושת שובע אמיתית, כאילו איני צמה כלל. במהלך התפילות, השירים, המדיטציות, הנשמה חוזרת למקורה האמיתי וניזונה מן המזון האמיתי, אור החיים.
כשחלפתי על פניהם של הצועדים, חלפו בי גם תהיות אחרות: מי אני, בעצם? מה נשאר בי מאותה אישה שהיתה צועדת בראש השנה ונוסעת לנפוש בכינרת ביום כיפור? האם אני אותה אישה? האם עלי להרגיש מאוד אשמה על שכך נהגתי? האם עלי לפחד מן הדין שרובץ עלי?
ואז חשבתי על רבי עקיבא, שהיה ממוצאו של סיסרא, והיה כה בור ובער ועם הארץ ושנא כל-כך תלמידי חכמים, עד שאמר כי אם יראו לו תלמיד חכם, ינשוך אותו כחמור. והינה רבי עקיבא החל ללמוד בגיל ארבעים ושינה את עצמו לחלוטין, עד שהפך להיות אורים ותומים של היהדות. אומנם הוא שילם אחר-כך, ובגדול, וסרקו את בשרו במסרקות ברזל, אבל הוא קיבל את הייסורים הללו באהבה רבה וידע שהם כרטיס הכניסה שלו לגן עדן.
אולי גם אני פוחדת מן הדין שרובץ עלי, וממסרקות הברזל שאולי מחכות לי (כתבתי על-כך גם שיר, מסרקות הברזל של רבי עקיבא), ואולי גם מרגישה אשמה מאוד בקשר לכך. אבל זוהי הרי המשמעות האמיתית של החזרה בתשובה. לזכור את כל הדברים בהם נהגתי שלא כשורה, להתחרט עליהם, אבל עם זאת להיות בשמחה עצומה, כי רק על-ידי שמחה אפשר לזכות לקבל את אור הבורא.
היו זמנים שהאשמה והפחד היו חוסמים את דרכי לחלוטין, ולא מאפשרים לי לעשות מאומה. זוהי, בעצם, המשמעות האמיתית של הדיכאון. אז היה נראה כאילו האשמה היא גורלית, שאין אפשרות להתנקות ממנה, והדין ירדוף אחרי לנצח. היום אני מבינה שאפשר להמיר את רגש האשמה בלקיחת אחריות.
יש כאן הבדל דק מאוד, אבל חשוב מאוד. אשמה חוסמת. כשאנו מרגישים אשמים, קשה להמשיך בדרך, קשה לשמוח, קשה ליהנות. אבל אם אנו אומרים: "או קיי, טעיתי, אבל עכשיו אשנה את דרכי ואת מעשי, אראה איפה ומה צריך לתקן ואתקן זאת", יש כוח ורצון ואנרגיה לשנות ולהשתנות ולהמשיך את החיים בצורה חיובית, למלא אותם בשמחה,לשפר מערכות יחסים, להתקדם בקריירה וכו'.
הוא הדבר עם הפחד. הפחד הוא בעצם החסם העיקרי של האנושות. כמעט רוב מעשי האלימות והפשע נעשים מתוך פחד. אבל אפשר להיכנס אל תוך הפחד שבתוכנו, לא להשליך אותו על האדם השני (אני פוחד שהוא עומד לפגוע בי וכו') אלא להתגבר עליו בתוכנו. לעשות דווקא את הדבר שאנו מפחדים לעשות (להתחיל עם מי שרוצים ולא לחכות שיתחיל אתנו, להתחיל את הפרויקט שנראה שלעולם לא אצליח לעשותו, להגיד למישהו שאנו אוהבים אותו ולהסתכן בדחיה, והרשימה ארוכה).
אז יש תחושת ניצחון עילאית, של התגברות על הפחד, וזה נותן משב של נשימה חדשה לחיים, זינוק ותנופה לכל מה שרצינו לעשות אי פעם ולא העזנו, כי פחדנו שלא נצליח.
כל הפחדים ורגשי האשמה הללו התרוצצו בקרבי בדרך לבית הכנסת, ובמהלך התפילות ותקיעות השופר השתדלתי לנקות אותם מקרבי. איני מרגישה שהצלחתי לחלוטין. יש עוד הרבה משקעים. אבל עכשיו עשרת ימי תשובה, ויש עוד הזדמנות להתנקות ולהיטהר. בכל יום אפשר לנקות עוד קצת מהלכלוך שהצטבר.
אשתדל לעשות כמיטב יכולתי, כדי שהשנה הבאה תהיה יותר מוצלחת מזו שחלפה, עם פחות כאוס, לי ולכולם.
