יש החרדים מפני "התקדמות" נוספת של בג"צ בפסיקתו, שהיא כביכול "לטובת הערבים", עד כי יגיעו לבסוף למסקנה כי המדינה היתה פשע מלחמה. בג"צ אומנם לא פסק וגם אין סיכוי שיפסוק כך, אך המציאות מוכיחה כי הדברים אינם כה חד-משמעיים.
בפסק הדין בעניין ה"הינתקות", שבו היה השופט אדמונד לוי בודד במיעוט לעומת עשרת השופטים האחרים, חזר בג"צ וקיבל את עמדתה של ממשלת ישראל (כל הממשלות, כולל אלו של בגין, שמיר, נתניהו ושרון), שנציגיה מפרקליטות המדינה מעולם לא פוטרו, לא הושעו ולא "קיבלו על הראש" בשל טיעונם זה. עמדת המדינה היתה כי שטחי יש"ע מוחזקים בידינו ב"תפיסה לוחמתית".
בכל הכבוד, לדעתי זוהי תפיסה שגויה, ולוא רק בשל העובדה שאותם שטחים לא היו מעולם בבעלותה של מדינה אחרת, "כיבושם" (שלדידי היה שחרורם) היה מהלך מלחמתי מוצדק שבכל מקום אחר בעולם מביא שכמותו לסיפוח השטח לידי הכובש, וגם למי שנאחז במשפט הבינלאומי הדווקני יש טיעונים מצוינים לטובת ריבונותנו-לתמיד באותם שטחים. ואולם, לכך נחוצה התנערות מהסלידה הכפייתית מפני "שליטה בעם אחר", מה גם שאנו שולטים באותו עם עצמו בגליל, בנגב, בעכו, בלוד, ברמלה ובמשולש. למיטב הכרתי, הנשלטים הללו אינם מאוהבים כל-כך בשליטיהם, והאזרחות הישראלית שבכיסם אינה משנה כהוא-זה את רגשותיהם.
קשה להאשים את בג"צ לבדו באימוץ הטענה בדבר "תפיסה לוחמתית", שכן כאשר הממשלה היא הטוענת כך, קשה לבית המשפט לשלול את עמדתה. הדבר דומה לנעשה בתביעה כספית: התובע טוען שהנתבע חייב לו אלף שקל, והנתבע מודה כי הוא אומנם חייב, אך רק חמש מאות. לא נמצא בית משפט שיאמר לנתבע: "אתה טועה, כי אינך חייב מאומה", שכן ביהמ"ש לא ירחיק לכת בטיעונו של הנתבע יותר מכפי שהלה עושה, וחזקה עליו שהוא טוען את המירב לטובתו ואינו מודה במה שאינו נכון.
כך גם לגבי הטענה בדבר "תפיסה לוחמתית", אם כי היה מקום לצפות כי בית המשפט העליון של המדינה הציונית יבקש מנציג הפרקליטות להביא לדיון הבא את הוריו, כלומר את היועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו, לברר כיצד הסכימה המדינה לטיעון המושך את השטיח מתחת לרגליה בחלק ניכר משטחי הקו הירוק. כל הקורא את פסק דינו (הנפלא, לדעתי) של השופט לוי, מבין כי באותו פסק-דין הכיר בג"צ למעשה בכך, ששטחי המדינה שלא נכללו בהחלטת החלוקה של או"ם מ- 29.11.47 - לרבות הגליל המערבי ואזור נהריה, מרבית הנגב, לוד ורמלה ושטחים נוספים - מוחזקים אף הם בדיוק באותה "תפיסה לוחמתית". דין נהריה כדין נצרים, כך על-פי בג"צ.
קביעה זו תגולגל על ראשינו בעתיד הלא-רחוק, וכבר ראינו שכאשר ישראל הסכימה בסכלותה לבוררות בינלאומית בעניין טאבה, פסקו הבוררים על-פי אמות המידה המשפטניות-לעילא, מהסוג שבג"צ משתמש בו – וציוו על ישראל להסיר ידיה מטאבה. כדאי שנזכור, כי כמעט שום מדינה לא הכירה עדיין באורח רשמי, מלא ומוצהר בריבונותנו בכל שטחי הקו הירוק, שבתמימותנו וברשלנותנו היומיומית אנו משוכנעים כי אין מחלוקת עליהם. רובנו נוטים גם לשכוח כי ארצות הברית, "ידידתנו ובת בריתנו הטובה ביותר" – זו שהאזרח שלה לארי פרנקלין עומד להישלח ל-20 שנות מאסר על שהעביר לישראל מידע בנושא היורד לעצם קיומה, ואשר יונתן פולארד יימק בכלא עד מותו בשל ריגול לטובת ישראל - נוקטת אף היא עמדה דומה, ואף אינה מכירה בריבונותנו המלאה בירושלים המערבית, אלא דה-פקטו בלבד.
למרבה הצער, הערבים - משני עברי הקו הירוק - הוכחו כחכמים וכפקחים מאיתנו היהודים, וכאחוזים הרבה יותר מאיתנו בלהט לאומי ובהכרה לאומית, כפי שהיינו אנו בשנות הארבעים והחמישים. בשל כך צפוי לדעתי גל של עתירות לבג"צ, מאת ארגוניהם ומאת תומכיהם היהודים ההולכים ומתרבים, עדאללה ודומיו, נגד מעשים שישראל עשתה באותם שטחים, שלא נכללו בקווי 1947, והיא מוסיפה גם כיום לנהוג בהם כאילו היו בריבונותה המלאה והחוקית, אף שאינם כך. כאמור, הבסיס המשפטי לטענות כאלו כבר נוצק בבטון, בשורה של פסקי-דין שהאחרון בהם היה בפרשת ה"הינתקות".
פסק-דינו של השופט אדמונד לוי מוכיח כי דברי אלה אינם כה הזויים, אלא אם יאמר מי כי בבית המשפט העליון יושב שופט שאינו יודע את שהוא כותב.
מומלץ לתושבי נהריה, הדואגים לעתיד ילדיהם, להתחיל להתעניין במחיריהן של מכולות להובלת מיטלטלים.
