על חורבותיה של מערכת החינוך <br>

יום רביעי, כ"ט בנובמבר, 70 שנה לאחר החלטת האו"ם ההיסטורית, בוחר תאגיד השידור הציבורי לשדר עוד כתבה מצמררת על מערכת החינוך. הפעם על הפרק האלימות הנוראה הן כלפי תלמידים והן כלפי מורים. מורה המדדה בקושי לאחר שהוקפה קשות על-ידי תלמידים לאחר שניסתה להפריד ביניהם עת התקוטטו במסדרון בית הספר, שופכת את מר לבה על כך שנותרה נכה למרות הטיפול הארוך והמתיש, אך לא פחות מכך על הבגידה שהיא מרגישה מטעם המערכת. והיא לא היחידה. כל הטוען אחרת משקר במצח נחושה. מערכת החינוך הפכה לזירה של אלימות, ומורים ותלמידים מרגישים כגלדיאטורים הנלחמים על חייהם. ומה עם משרד החינוך? כלום, הכל בסדר. המקרים המדוברים, לדידי משרד החינוך, הם יוצאי דופן ולא, רחמנא ליצלן, הרוטינה הרווחת בבתי הספר. ואנו נאמר: השקר לא יעבור. מערכת החינוך מתנהלת על חורבותיה, וכל הניסיונות של ראשי המשרד לא יצליחו להסתיר את המציאות הגרוטסקית.

ידיהם של המורים קשורות אל הגב. מורה המסוגל להגיע הביתה בשלום, הוא מורה בר מזל. אין למורים כל אפשרות להתמודד עם בעיות המשמעת האיומות הקיימות בבתי הספר. אין למורים הכלים הדרושים כדי לתקן את המציאות היומיומית בבתי הספר. אין אפשרות להרחיק תלמידים אלימים, אין אפשרות להרחיק תלמידים מפריעים. מנהלי בתי הספר הפכו להיות משתפי הפעולה או עבדים נרצעים של ראשי הרשויות, בעלויות שונות, ומשרד החינוך. כל מה שמעניין כל מנהל הוא רשימות הזכאים לבגרות. אוי למנהל שאחוזי הזכאות לבגרות אינן לרוחו של ראש רשות או בעלות כזו או אחרת, ודאי וודאי משרד החינוך. מנהל ש"כשל" במשימה להאדיר ולפאר את ראש הרשות או משרד החינוך, דינו ייחרץ ומהר. על מזבח תוצאות הזכאות לבגרות מקריבים את המורים, וכל האמצעים כשרים: פיטורים של מי שלא הצליח לעמוד במשימות, שיחות נזיפה עם מפקחים או מנהלי מחוזות. בבוטות, בגסות, ללא רחמים.

אם התלמידים אלימים, המורה אשם. אם התלמידים אינם מגיעים לשיעורים כלל או מאחרים, המורה אשם. אם התלמיד נכשל כי לא למד, המורה אשם. אם התלמיד בורח משיעורים כי פשוט לא בא לו על השיעור המסוים, המורה אשם. התלמיד נכשל בבחינת הבגרות, המורה אשם. רק התלמיד והוריו אינם אשמים. המכירים את הסנקציות המופעלות נגד מורים "לא יוצלחים" כאלה, יודעים שאלה צעדים דרקונים נוסח האינקוויזיציה. כן, כן.

שרידות היא שם המשחק

מי שסבור שמערכת החינוך היא באמת מחנכת, טועה טעות מרה. אין חינוך אלא ניסיונות של אינדוקטרינציה. מה שמשרד החינוך מכתיב, זאת יש לבצע. אין חשיבה חופשית, אין ביקורת בונה, אין ערכים, אין עקרונות. ישנם רק טבלאות ועוד טבלאות ושוב טבלאות. מנהלי בתי הספר אינם אלא פקידים העסוקים על מעל ראשם בבעיות משמעת, חוסר תקציבים, כיבוי שריפה, ישיבות אין סופיות שתכליתן אחת: עצם קיומן.

במצב נתון זה, מערכות ההגנה של המורים נכנסות לפעולה. השרידות היא שם המשחק. תלמידים מתקוטטים, סובבים את הגב. תלמידים מפריעים לשיעורים, מתעלמים ובעצם מחצית מן השיעור או יותר מתעסקים בבקשות חוזרות ונשנות מן המפריעים לחדול. ממתינים לצלצול הגואל. עוד שיעור שעבר בהצלחה. תלמידים אינם מכינים שיעורי בית או אינם לומדים, לא נורא. ציונים אפשר לתת גם מהבטן. מי רוצה להסתבך עם ההנהלה, ההורים, או משרד החינוך? מורים לא יתלוננו בפני ההנהלות כי עצם התלונה היא הודאה בכישלון. אז מה עושים? שותקים, סובלים, מתענים. שומרים על פרנסה. אינסטינקט בסיסי.

מדיניות "הבגרות לכל" שהונהגה בישראל לפני כשני עשורים גרמה לאסון שממדיו הקטסטרופליים עוד יתבררו בעתיד הקרוב. שוויון הזדמנויות, מתן אפשרות לכל תלמיד ללמוד בצורה אופטימלית, כן. הניסיון להנדס תלמידים דומים וזהים, היומרה שכל תלמיד ישיג תעודת בגרות גם אם הוא אינו חפץ בכך, גם אם הוא אינו משקיע מאמץ מינימלי בכיוון, גם אם הוא נעדר ממרבית השיעורים, גם אם הוא אינו מתפקד כלל כתלמיד, הוא ניסיון נואל, שקרי, בלתי מציאותי לא רק בישראל אלא בכל העולם. לכל אלה יש להוסיף את המדיניות הבזויה של משרד החינוך לקשור בין איכות ההוראה והחינוך לבין אחוזי הזכאות לבגרות. או אז, שוב מתחילה תעשיית השקרים והקומבינות שנועדה להגן על המורים המסכנים החוששים להתעמת עם המערכת. ומה עושים? מהנדסים "ציוני מגן", אותו ציון סופי המהווה אחוז מסוים מהציון הסופי של התלמיד. מרבית ציוני המגן הם פיקציה שנועדה להגדיל משמעותית את מספר הזכאים לבגרות. אין רחמים, אין סנטימנטים. רוצים להגיע הביתה בשלום. הלחץ המופעל על המורים מצד גורמי הנהלה שונים בבתי הספר כדי להעלות את ציוני המגן של התלמידים החלשים הוא עצום. מורה שאינו מתמסר ל"בקשה", חייו לא יהיה קלים בהמשך הדרך, אם בכלל.

המציאות העגומה, הנוראה הזו מוכרת היטב לכל מי שעובד או עבד במערכת החינוך. אסור לדבר, אסור לערער, אסור לחשוב באופן עצמאי. ואוי למי שיפר את ההוראות "מלמעלה". אז מה הפלא שמערכת החינוך נמצאת בקריסה והאלימות משתוללת כסופה איומה!

ועדיין לא התייחסנו לרמת הלימודים, לתוכניות הגרנדיוזיות שנכשלו אחת אחרי השנייה, ועוד היד נטויה. נשאיר זאת לפעם אחרת.