לא אחר מאשר העיתון העוין ניו-יורק-טיימס נתן לדיווחו על התגובות להכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל את הכותרת: 'ירושלים שקטה'. בחושם העיתונאי הם איתרו את אבן הבוחן להצלחת איחוד העיר: ערביי 67', אלה שעד לששת הימים היו כפופים לשלטון כיבוש ירדני. היום הם מונים כ-300,000 נפש, ולכן מה שעשינו כאן הוא ניסוי מדיני-חברתי בקנה מידה עצום, שמתנהל זה 50 שנים: עם ערביי ירושלים לא שיחקו ב'שתי מדינות לשני עמים' וב 'תהליך שלום', לא ניהלו אתם מו"מ ולא חתמו על הסכמים - החילו עליהם את השלטון הישראלי כעובדה מוגמרת ולא שאלו שאלות.
על כן אין זה מפתיע, שלהם, להם לפני כולם, קראה ההנהגה הערבית לצאת לרחובות להפגין בהמוניהם את אי-רצונם בשלטון הישראלי ואת רצונם בחלוקת העיר מחדש. והנה, עברו 3 'ימי הזעם', וההמונים לא באו. ראוי לציון שהעיתון האמריקני היה מודע לחשיבותה של התופעה הזאת, ולנו חשוב להבין אותה.
הסבר אחד בולט לעין, והוא טמון בטובות הנאה כגון ביטוח לאומי, שרותי רפואה ברמה עולמית, חופש תנועה בכל הארץ, ביטחון החיים והרכוש, שלטון החוק - כל מה שחסר לאחיהם, שגם אותם לא שאלו לפני שסיפחו אותם לשלטון אחר, לרמאללה.
ההסבר הזה משכנע, אך איננו ממצה. חסר עוד מרכיב להשלמת התמונה, שחומק מאתנו מפני שאנחנו שופטים על-פי דימויים סטראוטיפיים, פלקאטיים, שכבר פג תוקפם. התובנה הזאת הבזיקה במוחי כאשר המשטרה חסמה יציאה אחת בשכונת ג'בל מוכבר בירושלים ואחד מתושביה, מנהל מחלקה נדמה לי, באחד מן המוסדות במערב העיר, התלונן על הקושי להגיע עכשיו למקום עבודתו. בזה הרגע נפלה הכפייה מראשו של הפלקאט וראיתי את האיש שמתחתה: רופא בהדסה, פקיד במשרד ממשלתי, נהג מונית שפרנסתו בעיר היהודית, איש צוות בבית מלון במערב העיר, מוכר בשוק מחנה יהודה, זבן בקניון מלחה, עובד בעיר היהודית בתחנת דלק, במסעדה, באתר בנייה, בבית חרושת, והיכן לא?
ימי הזעם
בעקבות הודעתו ההיסטורית של טראמפ מיהרה התקשורת להבהיל אותנו מפני המוני המפגינים והמתפרעים הצפויים ביום השישי, בצאתם מן המסגדים. למי התכוונה? לאותו רופא, עובד מדינה, נהג מונית וכו' וכו'. ואכן, היכן הם התייצבו ב'ימי הזעם'? בכיכרות ובמחסומים עם אבנים בידיהם, או במקום עיסוקם הרגיל? ובכן, לא רק בירושלים, גם ביהודה ושומרון ובתוך הקו הירוק הפגינו מאות והתפרעו עשרות. המונים - לא ראינו!
ראש הממשלה, ש'ימי הזעם' לא הרתיעו אותו מלנסוע לפגישה עם נשיא צרפת, יכול היה לשמוע ממנו איך נראית הפגנה בפריז, עם מכוניות בוערות, אבני מרצפת עקורות, חנויות פרוצות. אני זוכר את עצמי כנער בירושלים של שנות ה-40, חבר ב'הגנה', מוזעק לכוננות ימי שישי בגלל... 'ההמונים היוצאים מן המסגדים'. האם באמת מאז ועד עתה לא השתנה כלום? האם אין משמעות לכך, שבינתיים אין להם עוד 10 ילדים במשפחה, כי כבר לא צריך אותם ככוח עבודה זול בשדה והבת, בוגרת תיכון, כבר יולדת פחות מבת גילה היהודית? שאותם "ההמונים", מרביתם אינם עוד עניים מרודים, אספסוף שניתן להוציאו לרחוב בכמה גרושים? לא שמנו לב, אך גם הלבוש השתנה - כמה כפיות רואים עדיין בירושלים? פרט מעניין: קל מאוד לדעת, של מי המכוניות על כביש שישים. המודרניות, היקרות, שייכות לערבים, ה'טרנטעס' - ליהודים, בדרך כלל ל
מתנחלים. עובדה!
אנחנו אוהבים לייסר את עצמנו על כל דבר, אך בעניין השנוי במחלוקת, האם הושג דו-קיום בין שני העמים תחת שלטון ישראל, התוצאות הן בהחלט חיוביות, וזה הישגו של האדם היהודי, שבניגוד לדימוי שהדביקו לו משמיציו, ובעיקר הבאים מבפנים, ולמרות כל הפרובוקציות מבחוץ, קשר עם השכנים אינספור יחסי אנוש בין אדם לאדם, שהסך הכל שלהם נקרא דו-קיום.
תשאלו: איך זה שדמות הערבי השתנתה מתחת לעינינו ולא שמנו לב? התשובה היא שהימין הקיצוני מתנגד לדו-קיום מפני שהוא מפריע לו להגשים את חלומו להיפטר מן הערבים על-ידי
'טרנספר'. ואשר לשמאל, השקט מערער את בסיס תורתו, כי דו-קיום תחת "כיבוש" אינו אפשרי.
שלום פורמלי
עד כאן החדשות הטובות. חדשות פחות טובות הן, שכל אותם ערבים המקיימים את חיי היום יום עם היהודים, למשל בירושלים השלמה, עושים זאת מפני שהעמידו אותם בפני עובדה. נכון, הם לא יצאו לרחובות להתפרע נגד הכרזתו של טראמפ, אבל הם מתנגדים לה בכל מאודם, למרות שפרנסתם תלויה באיחוד ירושלים. בדברים כאלה אל תחפשו הגיון.
וכאן טמונה שגיאתו היסודית של השמאל, המציע להם, למשל בירושלים, עסקה: תוותרו רשמית על קטמון, המושבה הגרמנית והיוונית, על עין כרם ומלחה וליפתה - על כל מה שכבשנו ב-1948, ואנו נחזיר לכם בתמורה את מה שלקחנו ב-1967. תשובתם היא 'נו דיל', לאו מוחלט. הם מוכנים להשלים דה-פקטו עם מצב שנכפה עליהם, אבל להכיר בו להלכה, דה יורה - בשום אופן לא!
דו-קיום למעשה - כן, שלום פורמלי - לא! והשאלה האמתית שלפנינו היא, מה אנחנו מעדיפים - את הסחורה ללא אריזה או אריזה בלי סחורה? וגם כאן המעבדה היא ירושלים. הערבים קבלו ברצון את תעודת הזהות הכחולה המבטאת את היותם למעשה תושבי קבע בעיר, אך מרביתם מסרבים לבקש אזרחות ישראלית, כי האקט הזה מבטא קבלת שלטון ישראל גם להלכה.
הימין יכול בהחלט לחיות עם הסירוב הזה, ולכן בעיניו ירושלים כאבן-בוחן היא סיפור הצלחה. ואשר לאויבים, בירושלים ובעולם כולו, עליהם הלא ניבא זכריה: "ביום ההוא אשים את ירושלים אבן-מעמסה לכל העמים, כל עומסיה שרוט ישרטו".
