מעשה בפלוני שהגיש בקשה לאשר לו יציאה לגינה בבית משותף המצוי ברח' אשרמן בתל אביב.
העניין הגיע לוועדת הערר במחוז תל אביב וזו אישרה את בקשתו בכפוף להסכמת כל בעלי הדירות בבניין (36 במניין) להוציא את אלה המבקשים לעצמם את השימוש בגג.
אותו פלוני השיג חתימות של 33 מתוך 36 בעלי הזכויות בדירות בבית המשותף והפנה לוועדת הערר מכתב שבו פירט את בעלי הזכויות שחתימתם לא הושגה ומתברר כי אחד מהם לא ניתן להשיגו ושניים אחרים לא ניאותו לחתום, אך לא הביעו התנגדות אקטיבית.
יו"ר ועדת הערר, עו"ד עפרה פרידמן, שקלה את מכתבו וקבעה: "קיים רוב בקרב הדיירים באותו בניין המסכים לפתיחה - אינני רואה מקום שלא לאשרה".
העניין הגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב בעתירה מנהלית ושם "הותקפה" החלטתה של יו"ר הוועדה להסתפק בחתימות מירב בעלי הזכויות ולא כולם (כזכור, ועדת הערר התנתה את ההיתר בהסכמת כל בעלי הזכויות).
השופט, ד"ר עודד מודריק, הצדיק את הפעלת שיקול הדעת של יו"ר הוועדה וזאת משני טעמים, ונביא דברים בשם אומרם: "הטעם הראשון הוא שיו"ר ועדת הערר בחנה את מהות בעלי הזכויות שחתימתם חסרה ואת מהות התנגדותם. היא מצאה שאין מדובר בהתנגדות של ממש ושבעיקר אין מדובר בבעלי זכויות שפתיחת הדלת רלוונטית אליהם. הטעם השני הוא שככל שההחלטה להתיר פתיחת דלת עשויה להקל על (פלוני) "להשתלט" על חלק החצר, עדיין אין בה משום הקניית זכות השתלטות כזאת. אם העותרים נחושים בדעתם שלא להניח (לפלוני) אפשרויות שימוש בלבדי בחלק החצר הרלוונטי כדי שלא תימנע האפשרות שלהם להשתמש בחלק החצר ההוא, הם יכולים לעמוד על זכותם בהליך לפני המפקח לעניין בתים משותפים".
