מתקרבים אל האמת

קשה לצבוע את רשת ב' של קול ישראל בכתום. בחלוקה הברורה ההולכת ומסתמנת שבין הכתום והכחול, בין יהודה וישראל, רשת ב' של קול ישראל צבועה בכחול עז, ונגועה בלא מעט תיעוב, שלא לומר שינאה, לכתומים.

רשת ב' של קול ישראל איננה אלא מייצגת של הקו הבלתי מתפשר של התקשורת הרשמית הישראלית, שעיקרה שלילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ואמונה איתנה בשלום הבטוח של שרון ואבו מאזן. מזה 18 חודשים שרשת ב' היא שופרו הנאמן של ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, לא כלב שמירה אלא פודל מתרפס.

כאמור לעיל גם שר הביטחון שאול מופז, שהוא המוציא לפועל ללא ציוץ של אדונו ורבו, אריאל שרון. ירצה לפנות? שאול יפנה. ירצה לפשוט על מעוזי המחבלים? שאול יפשוט גם יפשוט. רוצה להודיע לעם עבדיו הנרצעים את כוונותיו? שאול ישמש לו כשופר.

בתיאום מופלא שאין דומה לו, (אלא במדינות כמו מצרים, ירדן ולוב) מיד לאחר הטבח בצומת גוש עציון יצאו שני השופרות הללו, רשת ב' ושאול מופז, עם ההכרזה הלא-מפתיעה כי ההקלות בתנועה לפלשתינים יבוטלו. הנימוק: אי אפשר להבדיל בין פלשתיני טוב לפלשתיני רע, לכן כולם חשודים כרעים עד שיוכח אחרת. מעתה והלאה לא יוכלו ערבים המתגוררים ביהודה ושומרון להשתמש בכבישים שבהם משתמשים יהודים, ויצטרכו להתנהל להם כמו בעבר, בדרכי עפר משניות שלא סבלו את נחת זרועה של מע"צ. ואם בכביש ראשי חפצו, הרי שיסרקו סרוק היטב, כפושעים, במחסום שיוצב לו בפתח הכפר.

רעשה הארץ ונרעדו השמיים. הכיצד? הרי כל הקונספציה של הסכמי השלום, מרודוס ועד אוסלו ועד אופירה (שארם-א-שייח בלע"ז) נחה על היכולת היסודית ביותר להבחין בין ערבי טוב וערבי רע. בין שוחר שלום לבין שוחר שוהאדה. בין המקבל על עצמו ריבונות של יהודי לבין זה השולל אותה מכל וכל ככפירה בעיקר.

באופן פלאי כלשהו היינו אמורים להידבר עם הראשון כדי שנוכל ביחד להדביר את השני, וזאת מכיוון שהשני מסוכן גם עבורנו וגם עבורם. מכוח התובנה הזו, לא רק שנחתמו הסכמים והתקבלו פרסי נובל, אלא שיובא לארץ צבא טרור, חומש ואומן ותורגל בהרג יהודים על-ידי טובי המדריכים של סוכנות הביון האמריקנית, ונמסר בידיו המנדט להדביר את הטרור. לפתע פתאום, באבחת חרב, נפלה כל הקונספציה. לרגע התבהרו ערפילי האשלייה העצמית, והשופרות גילו את מה שכולנו ידענו כבר מזמן. אין פלשתיני טוב ופלשתיני רע. אין אזרח וחמוש. אין ערבי פציפיסט וערבי רצחני. אין שוטר ולוחם ג'יהאד.

כמו חלומו של יוסף, האזרח והשאהיד חד הם. בין הערבים אין סרבני גיוס או סרבני הפצצה או משתתפים בצער הנרצחים. ערבים אינם כמו יהודים, המוכנים לגרש את בני עמם בכוח הזרוע רק כדי להתבשם בקמצוץ האשלייה של השלום. אצל הערבים המשנה סדורה, והדעה אחידה: יהודים טובים הם יהודים על הקיר של יד ושם. יהודים רעים הם יהודים של ירושלים תל אביב ומעלה חורון, אפרת בנימינה וחיפה.

מוזר, הארץ לא רגשה והשמיים לא נפלו. אין צורך בכך. קצת ניגוב הרוק מן העדשות שהערבים ירקו עליהן מזה שנים בטענה שזה גשם ברכות, מביא את הספקנים אל המסקנה. הטרור כרוך הדוקות בפלשתינים, הוא חלק בלתי נפרד מהם, הטרור הוא עצם מעצמם ובשר מבשרם של הערבים, מקדמת דנא. הם לא מכירים דרך אחרת לנהל עסקים אלא בכחש ובמירמה ובטרור. לא ניתן לשלוף את הטרור מן הערבי יותר מאשר ניתן להוציא את התלמוד מן הרב עובדיה. הניסיון לעשות זאת נואל ומיותר, אפשר לשאול את חיילי ארה"ב השקועים בטרור הערבי-איסלמי עד צווארם בעירק, ומשחקים בנדמה לי של דמוקרטיה.

למעשה הם מבינים זאת היטב. אין להם שום עכבות להפציץ כפר עירקי על יושביו ולהסביר בפרצוף ישר שכל כולו היה מלא בחמושים טרוריסטים המסרבים לקבל את מרותה של הממשלה הנבחרת והריבונית (דהיינו מושלת בחסדי הנשק האמריקני) של הארץ האומללה הזו. באותה מידה נואל הניסיון להבדיל בין ערבים שלנו, וערבים שלהם, בין אלו שהגשימו את תביעת השיבה, לאלו שמצפים להגשים אותה. לכולם, כולל רופאי השיניים וגנבי המכוניות אותה מטרה כוללת - הכחדת ישראל מארצו.

נפתח אם כך פתח לתקווה. אם רשת ב' של קול ישראל מבינה את מה שמבינים הכתומים, הרי שגבולות ההבנה בין חלקי העם יכולים גם להתרחב. הכתומים יבינו כי גירוש עזה לא היה אלא מהלך טקטי הנגזר מן המציאות האכזרית של מיליון וחצי ערבים חדורי שוהאדה ברצועת עזה. הכחולים יבינו כי דין צומת גוש עציון באמת כדין צומת מורשה, שניהם נידונו לפורענות כל עוד יש לערבים את זכות התנועה על ארץ הקודש.

הכתומים והכחולים יבינו כי ההבדלים ביניהם גדולים לאין ערוך מן ההבדלים שבין חמאס, ג'יהאד, ניצי פתח, יוני פתח, ותרנגולי פתח, שכן כולם דוגלים בפלשתין יודן-ריין. שהמשותף בין הכתומים לכחולים גדול לאין שיעור מן המשותף לכוכב-יאיר וטייבה.
לאט אך באופן עקבי אנו מתקרבים אל האמת שאין להכחישה כי הערבים שייכים לערב, וערב הוא מחוץ לארץ ישראל.