כל שנה כעת חיה חוזר השיח התקשורתי אל "לא למדנו דבר", "לא הפנמנו", "הוא לא היה עשב שוטה", "לא נשכח ולא נסלח", ואיך לא - גם אל תאוריות קונספירציה ואל משפחת עמיר. הרבה פחות עוסק השיח הזה בשאלה: כיצד קרה שהמדינה ומוסדותיה לא קבעו עמדה בשאלה אילו לקחים היה עלינו ללמוד ולהפנים.
בשאלה למי יש אינטרס בהנצחת המחדל הזה אין השיח התקשורתי עוסק בכלל, ולעומתה הפך התירוץ להתעלמות התקשורת משתי השאלות הללו לחלק בלתי נפרד מן הריטואל השנתי: "הפצע עדיין פתוח" ו"אין עדיין פרספקטיבה של זמן על כל התופעה".
מיותר כמעט לציין שגם הסתירה הלוגית בין "לא למדנו דבר" לבין "אין עדיין פרספקטיבה" איננה זוכה לשום טיפול תקשורתי: הרבה יותר "סקסי" לשדר אם שצאצאה מתחנך על ברכי גאולה עמיר וירקן שמתפעל מגודל אברי הרבייה של הרוצח. כך גם לא נותר זמן מסך ללכלוך הידיים והמצפון המקצועי באבחנה בין המושגים "מורשת רבין" ו"מורשת רצח רבין", כפי שיובהר להלן.
הגותו של רבין מסתכמת ב"פנקס שירות": הוא לא היה פילוסוף אלא פוליטיקאי, ומעצם היותו כזה היתה דרכו המדינית והפוליטית שנוייה במחלוקת. יתר על כן, העובדה שממשיכי דרכו הפסידו בבחירות מיד אחרי הירצחו ולמרות הירצחו, מוכיחה בעליל שדרכו שלו היתה שנוייה במחלוקת עמוקה במיוחד.
היא, ובשום אופן לא מטרתו, היתה במחלוקת: לא הרצון והצורך בשלום אלא הנתיב שהתווה אל היעד הזה, מפני שעבר דרך אוסלו. שאיפת השלום משותפת לכולנו מאז ומתמיד, לא רק שאיננה מונופול שלו אלא בכלל אינה מיוחדת לו ולכן אין סיבה שתיכלל במורשתו. לעומתה, דרכו אל השלום -נתיב אוסלו, איננה מכנה משותף שסביבו יכול להתגבש קונצנזוס חברתי ובוודאי שלא מדינתי, ולכן גם היא איננה יכולה להיחשב כמורשת שראוי שכולנו נאמץ.
המסקנה מכל זה מאמללת כל מסית ומוסת מן השמאל מפני ששום דבר הקשור לשלום איננו יכול להיות מתוייג כ"מורשת רבין". מה נותר לו, למסכן, כפוטנציאל ל"מורשת רבין"? רק "מורשת רצח רבין", דהיינו: רק לקחים מן הרצח עצמו, ומתוכם רק אלה שסביבם ניתן לגבש קונצנזוס כתורמים לחיזוק הדמוקרטיה, כגון:
1. שפיתרון בעיות פוליטיות חייב להתבצע בתוך המסגרת הדמוקרטית ובאמצעות מוסדותיה בלבד.
2. שעל פוליטיקאים חלה אחריות לא למתוח את המסגרת הזו אל גבולות הקיצון של חוזקה.
3. שאין זהות בין מוסדות הדמוקרטיה לבין רוח הדמוקרטיה, ושכל פער ביניהן יש ליישב כך שאחת לא תיפגע על-ידי האחרת.
4. שאם בכלל הסתה נגד אדם בודד עלולה לגרום לרציחתו, הסתה נגד ציבור שלם עלולה להביא למלחמת אזרחים.
די ברור מדוע בכלל ובימי הינתקות בפרט לא נוח לשמאל לדון בהרחבה בנושאים 2-4 לעיל לגופם. ברור גם שהם פחות מעניינים אותו ממורשת אוסלו, מפני שהרבה יותר קשה להפיק מהם שינאה לצורך הסתה. פחות ברור מדוע, במשך 10 שנים, מוכרות לנו התקשורת האלקטרונית הממלכתית והמסחרית גם יחד, בתנאים של "השני-חינם", עיסה דביקה-לבלי-הפרד של "מורשת רבין" ו"מורשת רצח רבין". האם רק מפני שהאייטמים ה"סקסיים" גוזלים את כל הזמן המיועד לנושא? אבל אם כך - למה מביא ערוץ 1 לאולפן בערב כזה רק תומכי אוסלו (להלן "אוסלואידים") כאיתן הבר ודני יתום? למה מאפשרים להם להשתמש בזמן השיא ובאגרה של כולנו כדי למכור למחציתנו מורשת מדינית כביכול, שמעולם לא היתה נחלתנו וכנראה גם לא תהיה? למה לא מושיבים מולם את אמנון לורד או את רובי ריבלין, למשל, שיסבירו להם - גם זאת בזמן שיא וכנגד אותה אגרה - שאם אין קונצנזוס על מורשת, אין מורשת? או במילים אחרות: מדוע מתחמקת התקשורת הממלכתית במשך 10 שנים מלקיים דיון רציני באבחנה בין המושגים "מורשת רבין" ו"מורשת רצח רבין"?
את התשובות יש לחפש באג'נדה הפוליטית של התקשורת הזו. מאז הרצח משתמש בו השמאל כדי להסית נגד הימין, שכולו - איך לא, אלים: זוכרים את "הוא לא עשב שוטה, הוא צמח בערוגה מסויימת"?
ההינתקות הוכיחה בעליל שהימין הרבה יותר ממלכתי והרבה פחות אלים משהשמאל היה רוצה שיהיה, מה שהופך את הצורך בהסתה נגד ה"ערוגה" הזו דוחק עוד יותר: הרי השמאל מעריך שהעתיד צופן עוד הינתקויות ומכאן ההכרח להאיץ ייבוש כל "ערוגה" המגדלת התנגדות להינתקות.
מקצועני "מורשת רבין" בתקשורת ובפוליטיקה חיים באותה סימביוזה הרמונית בה חיים בדרך כלל השמאל והתקשורת. דיון רציני באבחנה בין "מורשת רבין" לבין "מורשת רצח רבין" היה כופה עליהם החלטה בין שתי אלטרנטיבות: האחת - להתכנס אל איזשהו קונצנזוס בעניין מורשת הרצח, לוותר על שימוש לגיטימי בכלי ממלכתי לצורך הסתה ובתמורה לזכות במימון ובזמן מסך ממלכתיים. השנייה - להסתפק במקורות המימון של "מרכז פרס לשלום" ו/או של האיחוד האירופי ולהמשיך להסית את מחצית העם נגד מחציתו האחרת כרגיל, דהיינו, ללא גיוס מסודר של אמצעים ממלכתיים אלא סתם באמצעות תקשורת מגוייסת באופן לא פורמלי.
במצב הנוכחי נהנים האוסלואידים בתקשורת ובפוליטיקה משני העולמות: מדי שנה הם משתמשים ב"מורשת רצח רבין" כנקודה ארכימדית להשעין עליה ספין תקשורתי העוסק, בכלים ממלכתיים, ב"שלום על-פי מורשת רבין", דהיינו, בקאנוניזציה של מדיניות אוסלו לצורך הסתה נגד כל מי שמתנגד לה.
לתרגיל המסריח הזה הם מבקשים מימון וחשיפה על חשבון הציבור שיגיעו להם, בצדק ואם בכלל, רק אחרי ניפוי דקדקני של אותם תכני "מורשת רצח רבין" שאינם משתלבים בקונצנזוס של תומכי ומתנגדי אוסלו גם יחד. ניפוי כזה לא התבצע, ולכן אל יתמה איש כשהטלוויזיה הממלכתית משתמשת במילון של האפלים במשטרים כדי לאפיין את אלה שהפגינו בכיכר ביום השנה לרצח: "משמרות השלום והדמוקרטיה" היא מכנה אותם.
"משמרות"? לא ברור מי מינה אותם לשמור אבל ברור לגמרי מפני מי: מפני אותו ימין שאז רצח את השלום ואת הדמוקרטיה ומאז מאיים עליהם באלימות יום-יום, שעה-שעה ואיך לא - באותו הבל פה. אומנם מאז טרונספרו 8,000 יהודים מבלי שתישפך טיפת דם אחת תוך כדי כך, אבל מי האוסלואיד שיניח לעובדות להסיט אותו מהסתתו?
ברוח זו צריך גם להבין את העיסוק האובססיבי והסלקטיבי של התקשורת בעמיר, במשפחתו ובתיאוריות קונספירציה דווקא בעונה זו של השנה: השינאה שאלה מחדשים בשמאל מדי שנה היא הדלק של מכונת ההסתה המייצרת מדי שנה, כמו מכונית מדטרויט, מודל חדש של "לא נשכח ולא נסלח" עם מנוע טורבו.
אובססיבי, מפני שאיש לא כופה על הטלוויזיה הממלכתית להעניק לבני משפחת עמיר פתחון פה: היא עושה זאת ביוזמתה כדי שתהיה לה בובת וודו של הימין, בדמות העמירים, לדקור בשידור חי.
וסלקטיבי, בגלל נתן גפן. כל כך לא נחה דעתו של המדען המכובד הזה ממה שנראה לו כגילוי לא נאות של עובדות הרצח עד שטרח והגיש שני בג"צים. הללו נדחו על הסף בהנמקות מעניינות כשלעצמן אבל חורגות מענייננו. ענייננו הוא בהדרה הכמעט מוחלטת של הגשת הבג"צים, של דחייתם ושל הנמקות הדחיות מן התקשורת האלקטרונית: חשיפת האמת כולה עלולה, חלילה, להפקיע מידם את בובת הוודו ואולי, גרוע מזה, לכפות עליהם צירופה של בובה נוספת - אולי של אוסלואיד. ואם זה יקרה - איך יוכלו להסית נגד הימין? מה, לא הספיקה להם הפאשלה של אמנון אברמוביץ' בעניין אבישי רביב? הרי רק בקושי הצליחו לטאטא אותה אל מתחת לשטיח.
