פרשת ג'עפר פרח, ראש מרכז 'מוסאוה', מעלה מחדש את הבעיה הכללית של ערבים אזרחי המדינה שנאמנותם נתונה לכוח חיצוני, עוין או אויב: בכיסם פספורט ישראלי וידיהם מניפות דגלי אש'ף.
ישי פרידמן ב'
מקור ראשון' (25.5.18) מתאר את המתרחש בקמפוס של אוניברסיטת ת"א, שתא
בל"ד קורא לה אוניברסיטת 'שייך מואניס': פועלים שם ועדים למען שיבת הפליטים הערבים, הנצחת ה'נכבה', מאבק ב'כנופיות הציוניות'. 300 סטודנטים ערבים נוכחו בהצגה של תיאטרון ערבי חיפני תחת הכותרת "השיבה לחיפה".
עינינו הרואות שההתנגדות הזאת אינה ל"כיבוש" של 67', כי אם לכיבושי 48', כלומר לעצם קיומה של המדינה שהם אזרחיה. ברוח זו הם גם קיימו דקת דומייה "לזכר הקדושים שלנו שנפלו בעזה בידי צבא הכיבוש", כלומר אותם 60 פלוס הרוגים שבראש המון של 40,000 הסתערו על הגדר לא כדי 'לשחרר' את שכם וחברון, כי אם את חיפה, כפי שהכריזו הסטודנטים בפירוש: "נשוב לחיפה ולכל כפרינו וערינו הפלשתינים במוקדם או במאוחר".
הדיבורים והמעשים הללו, לרבות הנפת דגל אש"ף, אינם בהכרח פליליים, ועדיין מתבקשת השאלה: כיצד יכולים האנשים האלה להיות אזרחי מדינת ישראל?! לכאורה ניתן לכך מענה בחוק האזרחות בסעיף העוסק ב"הפרת אמונים" למדינה, אך העילה הפשוטה והברורה הזאת לשלילת האזרחות סורסה על-ידי בתי המשפט ועל-ידי המחוקק במידה כזאת, שפרט לריגול ולטרור מותר לאזרח ישראלי להיות אויב המדינה ולבטא את איבתו בגלוי.
70 שנה, וסטודנטים, דור העתיד, עדיין חיים את אותה ה'נכבה', לאן זה יוביל? הממשלה הקציבה משאבים עצומים, בין היתר כדי להקנות לסטודנטים האלה ידע ומקצוע מן המעלה הראשונה: האם השיניים שאנו מצמיחים להם אינם עתידים לנשוך - אותנו?! ועוד שאלה: אם ערביי 48' כך, מה צפוי לנו מן הדור הצעיר של 300,000 ערביי 67' בירושלים, להם הענקנו ביחד עם הסיפוח גם אופציה לקבל אזרחות?
התמונה הזאת תומכת לכאורה במשנתו של שר הביטחון ליברמן, התובעת להחיל כל פתרון לסכסוך עם ערביי יש"ע גם על "ערביי ישראל", שרבים מהם מגדירים את עצמם בגלוי כ"פלשתינים". יש לדחות בשתי ידיים את ה"פתרון" שאליו ליברמן חותר: לחלק את הארץ (ואת ירושלים), ובדרך זו להיפטר מן האלמנט הערבי האויב ולשים קץ לצירוף הבלתי נסבל: אזרח-אויב. ה"פתרון" הזה, לפיו גבולה המזרחי של ישראל יהיה על כביש 6, שופך את התינוק ביחד עם מי האמבט, ועם כל זאת הבעיה שליברמן מעלה, הפרת האמונים למדינה על-ידי חלק מאזרחי ישראל הערבים, היא עדיין פצע פתוח בממלכתיות הישראלית.
אלא, שכנגד כל הדברים האלה עומדות גם עובדות סותרות, וכל אחד מאתנו פוגש בהן בחיי היום יום שלו. בתחומי הקו הירוק, בירושלים וגם, אומנם במידה פחותה, ביהודה ושומרון, יהודים וערבים מעורבבים אלה באלה במקומות העבודה, בקניונים, בבתי החולים, בתחבורה, בכל מקום ציבורי וגם בקשרים אישיים, וכל זה בדרך כלל ללא עוינות או איבה. ניתן לשער, למשל, כמה לחצים ופיתויים הופעלו על ערביי ירושלים להפגין ולהתפרע ביום פתיחת שגרירות אמריקה בירושלים שהיא לב לבה של המחלוקת, והנה - 'האיש ברחוב' לא נענה. גם ביהודה ושומרון לא נענו ההמונים לקריאת אש"ף ורש"פ לשבות ולצאת לרחובות. יש משמעות לכך, שהרופא, הרוקח, הפקיד הממשלתי, הטכנאי, הטרקטוריסט, פועל הבניין, הזבן הערבי בהמוניהם הולכים לעבודה, לא להפגנות. זה היום-יום שלהם. בלילות יש להם בוודאי חלומות משלהם והחלום הציוני אינו ביניהם, אך יותר מזה אנחנו לא צריכים.
חובת אמונים
אז מי הוא העם הזה השוכן בתוכנו, "גרים" שהתורה מצווה עלינו לאהוב או אויבים שמצווה למגר? התשובה מתבקשת: יש כאלה ויש כאלה ועוד לא ראינו סקר או משאל, מי מהם הוא הרוב ומי המיעוט ומה הפילוח לפי גילים, השכלה, אזורים וכיוצ"ב. חבל, מפני שהנתונים האלה עשויים לקבוע מדיניות.
ארבעה ציבורים ערביים שונים יש בארץ ישראל, שתנאי חייהם ומסגרותיהם המדיניות שונים:
ראשית, תושבי תחום הקו הירוק שהם אזרחי המדינה וחייבים לה אמונים;
שנית, תושבי ירושלים הנושאים תעודות זהות כחולות. ברובם המכריע הם נמנעו מלקבל אזרחות, ולכן אינם חייבים אמונים. מהם נדרשת, ובדרך כלל מתקבלת, שמירה על החוק.
שלישית, התושבים בשטחי הרש"פ ביהודה ושומרון. בהיותם מחוץ לתחום הישראלי הריבוני הם קוראים לעצמם "מדינה", אך הלכה למעשה הם אוטונומיה, התלויה בין היתר בכלכלה, בתעבורה ובביטחון במדינת ישראל.
רביעית, תושבי רצועת עזה, הנשלטת על-ידי ארגון טרור ונמצאת במצב של "מלחמה קטנה" תמידית נגד ישראל. כמה מתושביה, על סף ייאוש, מייחלים "לתעודות זהות כחולות" והעולם כולו רואה את ישראל כאחראית על המתרחש בה, למרות שפינתה משם את צבאה ועקרה את אוכלוסייתה היהודית.
במבוך הזה מתחייב קו מנחה יסודי וחיוני והוא, להבין לעומק את מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, מהות ולא רק איכות. בגד יכול להיות באיכותו שלם או קרוע, שחור או לבן ולא יחדל להיות במהותו בגד, עד שלא ייחתך לסמרטוטים. המדינה כ"יהודית" היא מהות, היותה "דמוקרטית" זו איכות. ישראל תהיה יהודית, או לא תהיה. העיקרון הזה צריך לחייב כל אזרח, יהודי כערבי. מי שלא יוכל לקבלו עלול לאבד את אזרחותו לטובת אזרחות האוטונומיה הפלשתינית השכנה, שתושביה לא יהיו חייבים למדינת ישראל אמונים. במקרים חמורים, אחת כמו
חנין זועבי תוכל למצוא את עצמה מגורשת לשם. לאחר ביטול הסכמי אוסלו האוטונומיה תפעל במסגרת הריבונית הישראלית, ואם יכפו עלינו עוד מלחמה - תכלול גם את עזה.
אזרח האוטונומיה, שבדומה לדרוזים יפגין נכונות להזדהות עם מהותה היהודית של מדינת ישראל, יתקבל ברצון כאזרח המדינה.
אזרח, לא אויב.
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
