בדרך שומע הלב וידוי

מותר האדם מן הבהמה היא החרטה. להיברא בצלם, זה להיברא כיצור היודע להעמיד עצמו במשפט, לשאת באחריות למעשים שהיו אפילו לא נודעו ברבים אלא לו בלבד, להשיח בינו לבינו באמת ובכאב ולהודות כי על דעת הבינה המאוחרת נוח היה לה לבינת הבוסר אילולי באה לעולם. החרטה היא מתת אלוהים הנותנת ביד האדם לראות את עברו כהווה בהתהוותו, וכשם שהוא כאן היום כן הוא שם היום, וכשם שהוא בוחר כל שעה בין המעשיר לבין המצער כן הוא ניצב בתחנה של התמול שפשוט איננה נסגרת, אף על-פי שהוא כבר לא יכול לצאת ממנה אלא לדרך בה בחר ללכת. על כן יש ייסורים בחרטה.

החוסך אותם, ויוהרה שלו אינה מתירה לו להתחרט כאילו היא פוגמת באצילותו, כאילו היא מנמיכה את קומת רוחו, משתיק את האלוהים שבקרבו או מדיר אותו אל שמיו, ורואה בעצמו או יצור שלא חטא מעולם, או מי שאם חטא מותר היה לו. באפס כוח מגיעים לכך. בצמצום מרחב החיים לרגע החולף, משיגים זאת. רואים בכך עדות לעוצמה. אין חרטה, אין התנצלות, אין פוגע, אין נפגע, אין זולת - איך יהיה?

החרטה היא חסד. היא גשר עליו הולכים אל הגדה של התמול ועומדים בה שוב, וחוזרים אל הגדה של המחר ובדרך שומע הלב וידוי ובחדריו פועמת תקווה חדשה ותיבת ו'נסלח' הומה בו.