על חוטפים ונחטפים

בתחילת דרכם בארץ ישראל, עוד האמינו אנשי תנועות הפועלים שניתן לאחד את הניגודים - את רעיון הציונות, כלומר הלאומיות היהודית, שמטרתה הקמת מדינה לכל העם היהודי ושיבתו אליה, עם הרעיון הסוציאליסטי, האוניברסלי, האנטי-לאומי ("פועלי העולם התאחדו") והאנטי-דתי ("הדת היא אופיום להמונים"), כשמטרתם הייתה הקמת חברת מופת - לישות אחת. זאב ז'בוטינסקי הבין היטב שבמאמץ להקמת מדינה ליהודים, אין לאחוז בשני דגלים מנוגדים, ושהדגל הסוציאליסטי מעצם מהותו ואופיו עלול לעכב ואפילו להכשיל את המפעל הציוני הנחוץ כל כך להצלת היהודים מהשמדה. לכן הוא קרא להתאחד סביב הדגל האחד בלבד - דגל הציונות.

אלא שהסוציאליסטים אז השתלטו על מוסדות הישוב ועל התנועה הציונית בארץ ובעולם. הם אומנם אימצו את הציונות, אבל דאגו לכך שזו תישאר כבולה בסד הראוי של הערכים הנכונים. בעוד שהאבות המייסדים של השמאל גדלו על ברכי היהדות ושמרו על אופיה כמדינת היהודים, הם הותירו את הדורות החדשים של המחנה שלהם בבורות מזהרת בכל הנוגע ליהדות ולהיסטוריה היהודית. אך גם אם התרופפה אצל רבים מהם זיקתם ליהדות, לעם היהודי ולרעיון הציוני, מרביתם בכל זאת נותרו ציונים.

אלא שביניהם צמח מיעוט שמאלי רדיקלי. אחרי קריסת המדינות הקומוניסטיות, וביתר שאת בעקבות השגשוג הכלכלי שהביאה פתיחת השוק על-ידי שלטון הימין, סר בעיניו של אותו מיעוט חינו של המרכיב הכלכלי של הסוציאליזם, והוא נותר עם האוניברסליזם האנטי-לאומי שלו, שקיבל בימינו מאפיינים פרוגרסיביים אגרסיביים. מיעוט רדיקלי זה התמקם לו בתהליך הדרגתי רב-שנים בצמתי קבלת ההחלטות, קביעת המדיניות והשיח הציבורי של המדינה.

בעודו מתרחק מהערכים הציוניים וכתוצאה מכך מאבד את תמיכת רוב אזרחי המדינה, גברה אחיזתו במוקדי הכוח האמיתיים של המדינה. במקביל, בעזרת בית המשפט העליון ועושי דברו, הוא החליש את רשויות השלטון הנבחרות על-ידי הרוב הציוני, והחניק את מאפייניה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. והוא עשה כן, בין השאר, תוך שימוש ציני בערכים ציוניים.

כך, למשל, דוגלים הנאורים בהחלת ערך השוויון (שהציונות תמיד דגלה בו) - אבל רק על האנשים הנאורים. כי מה לעשות שיהודים שעלו מארצות ערב, מתנחלים ובעלי דעות ימניות באמת שווים פחות?

כך, גם הצבא בעיניהם הוא צבא העם. אבל בתנאי שהדרגים הגבוהים והחֵילות החשובים והנחשבים יהיו שמורים לחוגים הנכונים. על-פי רוח האחדות של בן-גוריון "בלי חרות ובלי מק"י", וכפי שבאותם זמנים כמעט לא נמצאו בדרגים הגבוהים והקובעים של צה"ל לוחמי אצ"ל וחירותניקים, כן גם כיום תתקשו למצוא בהם ליכודניקים ומתנחלים. כי לממלכתיות יש גבול.

שלטון החוק ושוויון בפני החוק גם הם ערכים מקודשים על המחנה הנאור. וכדי לקבוע מהם ולאכוף אותם, חייבים שופטי בית המשפט העליון, ראשי רשויות התביעה, הייעוץ המשפטי וראשי המשטרה והשב"כ לבוא מבין הנאורים. והיות שאנשי המחנה הנאור אינם מהסוג העברייני, הרי שעל-פי כללי השוויון הנאור, החוק הפלילי לא באמת נועד להם ("אנשים כאלו לא אמורים להיות במעצר", כפי שאמרה לאחרונה השופטת). כמו-כן, על נאורי מערכת המשפט ואכיפת החוק לשמש תמיד כמבוגרים אחראים, ולרסן גילויים של לאומיות "משיחית", כמו רעיית צאן בקרקעות המדינה, או של הדתה, כמו תפילה בציבור ביום כיפור, וכן לאסור על חיילי צה"ל למנוע מעזתיים "בלתי מאיימים" להתקרב לגדר.

הנאורים הם מאמינים גדולים בדמוקרטיה. זאת אומרת בדמוקרטיה מהותית, כלומר שלטון הרוב של העם המהותי - זה שאינו כולל ימנים, דתיים, או מסורתיים. זו גם הסיבה שהנאורים רוצים בחירות כדי להחליף את הממשלה הנוכחית. והם גם יכבדו את תוצאותיהן, ובלבד שהפעם תהיינה נאורות.

לנאורים חשוב להנחיל את ערכיהם לדורות הבאים, ולהבטיח שהם חלילה לא יגדלו להיות ציונים משיחיים או ימניים. כך, במערכות החינוך שבשליטתם, ובכלל זה במוסדות התרבות, האומנות והמורשת, יש פחות שימת דגש על פרשות כמו עלילת ארלוזורוב, הסזון, והטבעת 'אלטלנה' והרצח שבוצע במהלכה, או על גבורתם של חברי ניל"י, אצ"ל ולח"י ותרומתם המכרעת להקמת מדינת ישראל, או על תורתם של אבות הציונות המדינית, כמו הרצל וז'בוטינסקי.

הנאורים גם אינם פרימיטיביים שמלמדים על "הדברים האלה" ששמים על הראש או על המצח, או את התלמוד, וגם לא את התנ"ך למעט שעה בשבוע (בתנאי שהיא במסגרת שיעורי בחירה). הם גם לא חושבים שהבעיה של איזה יהודי שנרדף בצרפת או בדגסטאן היא בהכרח גם בעיה שלהם. כי הנאורים משתייכים לכפר הגלובלי הנאור, ועוסקים בבעיות שמעסיקות את העולם הגדול, כמו אקלים ומגדר. אם כי ל"אסון הנכבה" של "הלאום השני" הם נותנים מקום של כבוד.

ובכל זאת, מארץ ישראל גם הנאורים אינם יכולים להתעלם, ואכן הם מכירים בזכותה של מדינת ישראל על ארץ ישראל בגבולותיה ב-4 ביוני 1967, כלומר ארץ-ישראל ה"מהותית". מה להם ולבית לחם שבה נולד דוד המלך או לשילה, שכם או יריחו, שלא לדבר על הר-הבית? המקומות האלה הם בסך-הכל "שטחים", ואם הערבים רוצים את המקומות הללו, זו זכותם. הם הרי היו כאן לפנינו, לא?

אז מה בעצם יש לנו פה? העם היהודי הציוני ומדינתו היחידה איכשהו נחטפו על-ידי קבוצה לא גדולה של כן-לא ציונים, מבוססים כלכלית, שרואים את עצמם כאזרחים נאורים של העולם, ושהזיקה והמחויבות שלהם למדינה ולארץ מותנות בכך שהם שולטים בה ובתושביה שלטון מוחלט במסווה של שלטון נאור, ומכפיפים את אופיה לערכיהם הקוסמופוליטים הפרוגרסיבים.