הידעתם?! יד ושם, הגוף הגדול ביותר בארץ לעניין השואה, אינו אחראי על שיפוץ ושיקום מצבות לזכרם של הנספים?
לפני כחצי שנה פניתי אל עמותת 'יד ושם' כדי לידע אותם על מצבות השוכנות בבית העלמין בבת ים לזכרם של הנספים, וכי חלקן שבורות, מלוכלכות, ובקיצור, מצבן בכי רע. אלא שהעמותה אמרה שאינה אחראית על כך.
חלילה, אינני מעמיד אותם לדין, הרי אי אפשר להפיל את כל העבודה על גוף אחד, אלא שכאן מדובר בגוף הגדול ביותר ואף אפשר לומר הראשי.
סבתא שלי, כמו אלפי ניצולים, המשיכה את החיים שלה כאן בישראל במדינת היהודים. היא אפילו התחתנה כדי שתוכל לעלות לארץ. סבתא שלי נשארה בלי משפחה כלל. מדי שנה אני לוקח אותה לבית העלמין בבת ים, כדי שתדליק נר נשמה על אבן שעליה כתוב את שמו של הכפר בו היא התגוררה. האבן הזו היא כל מה שנשאר לה כדי להתאבל.
השבוע החליטה ועדת משנה כי נכסי הנספים מהשואה יחולקו גם לעמותות ומוסדות העוסקות בנושא. אם יש רגעים שקטים בחייה של סבתי, אלה הרגעים בהם היא יכולה להרשות לעצמה לקנות לי בגדים, ממתקים, וכשהייתי קטן היו אלה גם משחקים. סבא וסבתא שלי לא קיבלו מענק עלייה כשהגיעו לארץ. הם התגוררו בפחונים והיו צריכים לעבוד את האדמה ולהתקדם לאט לאט. הם סלאח שבתי האמיתי! בשבילם לקנות לי מתנה היה עולם ומלואו. לקנות מתנה לדור השלישי היה כמו לקנות חיים חדשים או פשוט להמשיך את הקיימים.
היום, כולם כבר יודעים שבקרוב לא יישאר ולו ניצול אחד. כספים מנכסי השואה ימשיכו ויזרמו לארץ ישראל ללא כל בעיה. קשה לי להבין כיצד יד ושם מקימה מבנה חדש להנצחת השואה, אבל מתייחסת לנספים כאילו הם כבר חלפו מהעולם. כיצד הם יכולים להרשות לעצמם להתמודד על כסף ששייך לאותם אנשים שהם אמורים להנציח את שמם בכבוד והם רק רומסים אותו.
למה הם בונים מבנים חדשים בשטחם הפרטי, ואילו את המצבות אותן פוקדים אחרוני הניצולים מדי שנה הם לא משפצים?
נמאס לי לשמוע מפתיחת סניף נוסף לעמותה לזכר השואה. נמאס לי לשמוע על עוד אירוע השקה בעלות של מיליונים לזכרם. הרי כעת ישנו כסף שיוכנס ישירות לחשבונם של אותם אנשים שסבלו ואשר את סבלם לעולם לא נדע.
ודווקא ביום הזה, אותם גופים שאמורים לקחת אותם תחת כנפיהם ולהגן עליהם, עושקים אותם. זהו היום בו יש לנו אולי את הזכות האחרונה לתת להם ערך מוחשי על אובדן של הערך הרגשי שלעולם לא יחזור. ודווקא ביום הזה, דווקא ברגעים האחרונים שיש לנו את הסיכוי לסיום בכבוד, אנחנו הורסים הכל.
סבתא שלי תמשיך לחיות בכבוד. מאז הפחונים כל משפחתי רכשה דירות בבעלותה והכסף הזה לא ישנה מאומה בחייה של סבתי. היא לפעמים לא זוכרת איפה היא הניחה את השלט לטלוויזיה או מה היא רצתה לעשות במטבח או איפה היא שמה את הארנק, אבל את מה שעבר עליה בילדותה ובהגיעה אל ארץ ישראל היא לעולם לא תשכח. שום כסף לא ישפר את ההרגשה והטעם שבפה מאותם ימים נוראים.
אני דור שלישי לשואה. אחת הסיבות שהתגייסתי לצבא כדי להראות לדור הראשון שאנחנו כאן ואנחנו נשארים כאן. אבל היום אני מתבייש. מתבייש בארץ שלי שאוכלת את ניצוליה. סליחה, דור ראשון.
