נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק חרג לאחרונה ממנהגו, ונימק, בריש גלי, את הסיבה לסירובו העיקש להסכים למינוייה של הפרופסורית רות גביזון למשרת שופטת בבית המשפט העליון. "רותי חברה טובה שלי, היא אדם מוכשר ויש מקום לדון במועמדותה. ואולם, האג'נדה שלה בדבר תפקידו של בית המשפט העליון בחברה דמוקרטית, אותה פירסמה בעצמה, היא שהולידה את ההתנגדות למינויה", אמר ברק והוסיף: "רותי אונסת אותי שלא מרצוני לנקוט עמדה נגד דעותיה, והאג'נדה שלה לא טובה לעת הזאת לבית המשפט העליון".
רבים שאלו את עצמם: מדוע חש עצמו אדם כה כוחני ורב עוצמה כאהרן ברק מאוים לנוכח הצטרפותה של שופטת אחת, מוכשרת ככל שתהיה, לסגל המונוליטי של שופטי בית המשפט העליון. מדוע המדובר בעניין כה עקרוני עבור ברק, עד כי מוכן הנשיא לתקוע מינויים של מספר שופטים נוספים לבית המשפט העליון (הקורס ממילא מכמות התיקים) ובלבד שגביזון לא תמונה.
אחרי הכל, כמה יכולה להשפיע שופטת אחת מתוך שופטים רבים על הלך הרוחות בהיכלי הצדק, כאשר על-פניו נראה כי ההשפעה היחידה שלה תהיה בכתיבת פסקי דין בדעת מיעוט, שהרי לשופטים הדוגלים בתפיסות ברק יש רוב עצום. אם כך מה ההיסטריה? מה הפאניקה?
חלק נכבד מהתשובה טמון במאמרו המפורסם של השופט (דאז) ברק משנת 1993: "זכויות אדם מוגנות ההיקף וההגבלות", אשר בו פרש את משנתו המשפטית-חוקתית ובו השתמש ברק לראשונה במושג השנוי במחלוקת: "הציבור הנאור בישראל".
יש לפרש את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שזה עתה נחקק, קבע ברק במאמר, על-פי תפיסות היסוד של ציבור זה בסוגיות מרכזיות כגון שוויון, חופש ביטוי, חופש דת ועוד. ברק אומנם חזר בו במידה מסוימת מהביטוי הצורם "הציבור הנאור" עם השנים, אולם פסיקותיו של בית המשפט בראשותו, מלמדות כי בפועל יושמה תפיסת הציבור הנאור באדיקות ובשיטתיות תוך שהיא מותירה פעם אחר פעם את תפיסות "הציבור החשוך" מוכות שוק על ירך.
אמר ועשה. ב-12 השנים מאז נכתב המאמר, עשה בית המשפט העליון כברת דרך משמעותית והפך להיות לאחד מבתי המשפט האקטיביסטים ביותר בעולם, תוך שהוא מנצל את החלל המנהיגותי העצום וחוסר היציבות הפוליטי שפערה שיטת הבחירות בישראל בבית המחוקקים בישראל.
"הציבור החשוך", אם כן, נותר חסר אונים כמעט לחלוטין לנוכח ההשתלטות המדהימה של בית המשפט על השיח הציבורי-חוקתי בישראל, כאשר הוא נטול ייצוג משמעותי בבית המשפט העליון ומי שממונה לייצג אותו הוא אותו שופט היושב על המשבצת הדתית המוגדרת. ואולם, שופט מוגדר זה תהא זהותו אשר תהא איננו מציב לבית המשפט של ברק כל סכנה ממשית, שכן אין כל חשש כי ישתלט על בית המשפט ותפיסותיו יהפכו לנחלת כלל השופטים החילונים ומה שיותר חשוב אין כל חשש כי המוני משפטנים צעירים וחילונים יגמעו את משנתו וינהו אחריו.
לעומת זאת, האתגר אותו מציבה הפרופסור גביזון הוא שונה לחלוטין. גביזון בהיותה חילונית, שמאלנית וליברלית, אך בד-בבד גם אחת שמבינה את צרכי "הציבור החשוך" ואת טענותיו הקשות כלפי בית המשפט העליון, עלולה רחמנא-ליצלן עוד לסחוף אחריה משפטנים צעירים חילוניים רבים אשר יחונכו להבין כי יש דרך ביניים בין האקטיביזם הקיצוני של ברק לבין דרכו של "הציבור החשוך".
דרך ביניים זו, תאמר גביזון בפסיקותיה כאשר תהיה שופטת, היא היא שביל הזהב והגשר הנכון בין חלקי העם הכל כך מפוצלים במדינה, והיא גם הדרך להחזיר את האמון של רבים בציבור אשר פניהם הושבו ריקם שוב ושוב בשנים האחרונות, בהיכלי הצדק.
אבל הנשיא ברק - הוא אינו מאמין בפתרונות ביניים נוסח גביזון, הוא מאמין בניצחונה המוחלט והכוחני של "המדינה הדמוקרטית" על "המדינה היהודית" בכל הסוגיות העקרוניות של דת, לאום ומדינה. ולכן, "אתגר גביזון" מבחינתו איננו אלא מכשול העלול לחשוף את האמת הפשוטה כי חלקים "בציבור הנאור" יכולים לסבול גם פשרות, ובד-בבד לא להרגיש כי חרב עליהם עולמם וכי ישראל היא מדינת אפרטהייד מהעולם שלישי.
במצב שכזה, לכל שוחרי הפשרה והדו-קיום שבינינו לא נותר אלא לקוות כי שרת המשפטים לבני תעמוד בפני הלחץ שמפעילה עליה הברנז'יה בניצוחו של הנשיא הנכבד, ותצליח להעביר את המינוי של גביזון. ויפה שעה אחת קודם. אין כל ספק שבית המשפט העליון שלנו זקוק לרענון שורות זה, ובהקדם.
