|
|
ארון בשיר [צילום: מרים אלסטר/פלאש 90]
|
|
|
|
|
אינני יכול ללכת אחר ארון בשיר. אני שבוי דומיה מול המוות. לבי מדובב זיכרונות. שומע בחדריו. הומה אל תוכם. בלי ניגון. אני רוצה לדבר על הקבר. אני רוצה לספוד. אני נשאר כאן לדבר מול מי שלא ידבר עוד לעולם, ולא יספר, ולא יאמר כאב, ולא תוגה, ולא הודיה, ולא שמחה, לא מתי, ולא למה, ולא על מה, ולא לאן. גם לא ישיר. אני לא רוצה לדבר מה שהוא או היו היה מדברים. אני לא רוצה לספר מה הוא או היא היו מספרים.
אני רוצה לדבר מה שאני רוצה לדבר על מי שאיננו יכול לדבר עוד. לספר על מי שאם אני לא אספר - יהיה בעולם סיפור אחד על המת שלא סופר, ואסור. אני רוצה לדבר, כי לדבר על המת זה הישארות הנפש קצת של המת. מה שאני יכול בהישארות הנפש שלו, או שלה. מה שניתן לי. מה שהמת השאיר לי בטרם ימות.
אבל אני יודע לעמוד עם מי שיודע ללכת אחר הארון בניגון שהוא עושה אותו קדוש להולך שלא ישוב. אני עומד בתוכו. הולך עמו. שותק. שומע שאני שותק. וכואב עם מי ששר.
