ואלה תולדות השעה הראשונה לשהייתנו בלשכת הגיוס, שאליה ליווינו את בתנו הבכורה - שמרי נפשך, בתי, בבת-עיני - ביום גיוסה לצה"ל.
כחמישים מטרים לפני שער הכניסה ללשכה, עמד חייל חמוש וסימן לנו לעצור את הרכב. פתחנו חלון. הוא התכופף והסביר ל וסימן לנו היכן לחנות. חנינו והתחלנו ללכת לכיוון השער. שני חיילים חמושים אבטחו את הסביבה העירונית השקטה. בפתח הלשכה עמד שוטר (שוטר? מה עשה שם שוטר? האם יש עודף כוח אדם במשטרה?) איחל לכולנו "גיוס נעים" והתיר לנו להיכנס.
נכנסנו. מאחורי דלפק קטן ישבה חיילת ולעסה מסטיק. הייתה שעת בוקר מוקדמת אבל היה לה מראה מפוהק, סחוט, לעוס-מאוס.
ממקלט רדיו קטן בקע שירו של הראל מויאל "לילה בכפר".
החיילת זמזמה אותו, בין לעיסותיה, בין לסתותיה. נכנסנו. " בוקר טוב" קידמה את פנינו אישה צעירה, לבושה בחולצה לבנה (לבנה? אכן!). המלים הראשונות ששמעה הבת המתגייסת גם אנחנו, במו אוזנינו, הייתה " למטה במדרגות יש לך מתנה". הראש התחיל לקדוח, הדמיון השתולל: מתנה? מה, על ההתחלה? יפה, לא? ירדנו במדרגות הלא נכונות. עלינו חזרה. ירדנו במדרגות הנכונות. באנו אל הארץ המובטחת.
המראה הראשון שראינו היה שולחן שאליו הסבו כחמש נשים צעירות, כולן בלבן. אי אפשר היה לטעות בזיהויין ובשיוכן. הן היו נציגות שירות של אחת החברות הסלולריות. בתוך מתחם צבאי סגור הן עסקו בשיווק מרכולתן: מכירת מכשירי טלפון סלולריים למתגייסים הטריים, חלק הארי מהן - בנות. לא מעטות מהן התפתו ורכשו. רק לאחר הרכישה, בעודן ממתינות להיקרא לתורן לעלות לאוטובוס, שהיה אמור להסיע אותן אל בסיס הקליטה והמיון, הן ישבו, מי מהן במחיצת הוריה ומי מהן בחברותא עם חבריה, וקראו את האותיות הקטנות של החוזה שעליו חתמו זה עתה. לפתע, לתדהמתן, גילו שהן כבולות. שבעצם, יש להן כבר טלפון סוללרי ואין סיבה מספיקה, מוצדקת, לרכישתו של מכשיר נוסף, גם אם ניסו - והצליחו! - למכור להן אותו בתנאים טובים, מועדפים ו"קורצים".
מתנה? לא הייתה שום מתנה. אין מתנות חינם, קל וחומר - טלפון סלולרי.
האם זה סביר, שחברה עסקית תקדם את עסקיה בתוך בסיס צבאי? מישהו, מן הסתם, העניק להן אישור ו התיר להן לעשות זאת. על-פי איזה קנה מידה הצבא מחליט למי לאשר ולמי לסרב?
זה נראה לי לא מצפוני, לא מוסרי, לא הוגן לנצל את התרגשותן הטבעית, המובנת, של בנות צעירות ביום גיוסן לצבא באופן שבו הן נוצלו ( כן, בפירוש נוצלו!).
התחבקנו, התנשקנו, לחשנו לחישות על לחי לחה, ליטפנו, דמענו וביקשנו שתשמור על עצמה. "תתקשרי בכל רגע פנוי", ביקשנו, כמעט הפצרנו. היא חייכה והלכה לאוטובוס, נעלמת מעינינו. בשעת ערב מוקדמת, לראשונה כחיילת, היא התקשרה
(באמצעות הטלפון הסלולרי שלה, השייך - במקרה? - לאותה חברה שבשעת בוקר ניסתה לפתות אותה לרכוש מסוגו, כשהוא מוצג במצג שווא כ"מתנה") ואמרה שיש לה דקה. דחסנו אל שישים השניות את כל האהבה, החום, הדאגה, הגעגוע והתפילה.
