מתהדרים להם ירון לונדון ומוטי קירשנבאום בפתיחות שלהם, בסובלנות, במודעות לשטותיות של עצמם, מחד-גיסא. ומאידך-גיסא ברוחב השכלתם. לונדון למשל חושב שפרנקופיליות היא הדובדבן של הקצפת התרבותית, כמו שעיתון הארץ מכתיר כל צרפתי שהוא פרופסור לפילוסופיה כ"פילוסוף", וכל משורר צרפתי מצולם עם רעייתו בבית קפה על שפת הסיין.
המודעות לשטותיות של עצמך וההומור העצמי הן טרנד שבא להתלבב על קהל הצופים. ראו, אני גם עושה שטויות לפעמים, אני לא קריין בסגנון משה חובב וראומה אלדר שההומור העצמי שלהם היה ברמה של השעון הדובר. ראו, אני יודע לעשות צחוקים, אני יכול ללבוש כובע מטומטם ולדפוק על השולחן בקצב לא ברור.
והנה כמה דוגמאות ל"פתיחות" של השניים. לפני כמה חודשים הופיעה אצלם להקה הודית. וירון לונדון אמר, בערך, לזמרת כי המלל של השירים ההודיים הוא שמאלצי ושטותי. אני מציע לך לונדון לקרוא את המלל של האופרות הכי ידועות, ותמצא שם מלל שמאלצי, קיטשי ופשוט שחוזר על עצמו שוב ושוב.
לעניין הפרנקופיליות של לונדון. לעירית לינור שתירגמה את דיקנס הוא אמר שאינו מסוגל לקרוא ספרים שיש בהם גיבורות עם קרינולינות. לונדון כנראה שלא קרא את דיקנס, כי אין בו גיבורות עם קרינולינות. אבל יש בו שפע עצום של דמויות יום יומיות, הומור בלתי רגיל (שהצרפתים הנפוחים לא כך כך רגילים אליו) ודרמות. מיטב הסופרים "גנבו" ממנו דמויות ורעיונות.
האנגלים הורידו למלך המפגר שלהם את הראש הרבה לפני הצרפתים ופתחו את האופקים הקוסמופוליטיים שלהם הרבה לפני הצרפתים. והפילוסופים שלהם הטביעו את חותמם על התרבות לא פחות מהצרפתים.
וקירשנבאום התגלה לי בהגנתו הנסערת על גולדה מאיר ומחדליה לפני יום כיפור. המוטו שקירשנבאום חזר עליו מספר פעמים היה: הויכוח סגור. למה סגור? כי קירשנבאום החליט כך. וזה אותו קירשנבאום שלחץ על שרת התיקשורת בעבר שלא לבטל את אגרת הטלוויזיה כי זה יהרוס את השידור הציבורי, כלומר השיח הציבורי.
משווים את לונדון וקירשנבאום לשני הזקנים החכמים והארסיים של ה"חבובות". אני לא רואה פה יותר מידי חוכמה וארס. אני רואה פה שני אנשים שמסתכלים יותר מידי על טבלאות הרייטינג.
